ילדים צריכים גבולות. גם אנחנו, המבוגרים

image

כשאחותי שלחה לי את התמונה הזו מביקורה האחרון בארה"ב חשבתי לעצמי – ואוו, ככה נראית חבורה של טאבלטים צמאי-נדל"ן שמשתלטת על אולם הנוסעים. מעט מבוהל (כנראה שפשוט לא ביקרתי בשדה התעופה מזה זמן רב), התחלתי לתהות על מצב החברה האנושית – האם המסכים האלקטרוניים השתלטו עד כדי כך עלינו ועל החיים שלנו כך שאיננו יכולים להמתין שעה למטוס שלנו מבלי לנעוץ מבט במסך?

אולי נראה שאני נטפל לקטנות, אבל תנו לי עוד כמה דקות מזמנכם. אני חושב שמעורבות פה סוגיות רחבות הרבה יותר שכולנו צריכים להתמודד אתן.

בני בן השנתיים ממש אוהב נעליים מכל סוג: מגפיים, סנדלים, נעלי ספורט, נעלי בית – מה שבא. כשחברים נכנסים הביתה ומורידים נעליים, הוא יתקרב לנעליים עם עיניו הגדולות והנוצצות וירכיב אותן לרגליו בצחקוקי עונג. יש מעט דברים מהנים יותר מלצפות במחזה הזה.

אבל לפעמים, אחרי שקרה לו משהו קשה, מפחיד או מעציב, הוא ירוץ לחפש זוג נעלים כלשהן בקרבת מקום וישחק אתו בעצבנות, כאילו היו חייו תלויים באותו זוג נעליים. ברגעים כאלה, לא משנה בכמה ואיזה סוג של נעליים הוא ישחק, לא ניתן יהיה להשביע את הרעב שלו לנעליים. והמשחק שלו יעשה הרבה פחות יצירתי וחיוני. זה כאילו שהוא תקוע בתוך תקליט שבור והוא אינו משחק כבעבר.

מהניסיון שלי, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות כהורה בזמנים כאלה הוא להציב גבול ברור ואוהב, כדי שהוא לא יצטרך להמשיך ולמדוד עשרות נעליים בעגמימותו כי רבה. אני שם את ידי על החזה שלו בעדינות ואומר: "לא, אנחנו לא נמשיך עם הנעליים עכשיו. אני רואה שקשה לך. אני רוצה לשמוע". ועכשיו אני מתכונן להקשיב לו באהבה ובסבלנות בזמן שהוא מספר לי את רגשותיו מבעד לדמעות. כשאני מספיק נינוח וסבלני, הוא יבכה בצורה שובת לב כמה שהוא צריך, ולאחר מכן יחזור להיות שמח ומלא חיוניות כפי שהוא תמיד.

לפעמים, הילדים שלנו צריכים שנעמיד להם גבולות מסוג זה אם הם נכנסו למבוי סתום ואיבדו את תחושת החיבור שלהם אתנו. גבולות טובים לא מיועדים למנוע מילדים לעשות את הדברים שלא נוחים לנו או שמעצבנים אותנו. גבולות טובים גם לא מיועדים בשביל להגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. גבולות מסוג זה נוטים לגרום לילדים שלנו להסתגר בתוך עצמם כך שהם מפסיקים בהדרגה להראות לנו את המחשבות והדברים שמעניינים אותם, כיוון שקשה להם לראות שתהיה לנו תשומת לב בשבילם. גבולות טובים מיועדים לסייע להם כאשר הם נאבדים בתוך רגשות שכבדים עליהם.

אולם ההמתנה בשדה התעופה, כך נדמה לי, הוא דוגמא למקרה שבו אנו, המבוגרים, נאבדנו בתוך הרגשות הכבדים שבתוכנו.

כטכנאי שעובד בתחבורה ציבורית, אני יודע שכל התקנה של ציוד חדש כמו אותם טאבלטים מהממים דורש כמות לא מועטה של עבודת תשתית – הנחת צינורות וכבלים בקירות וברצפות, חיווט והתקנת ארונות חשמל חדשים, ועוד. כל זאת ועוד לא הזכרתי את הייצור של הטאבלטים עצמם, שכולל לא רק את הרכבת החלקים האלקטרוניים לכדי מוצר נאה ובלתי-מזיק לכאורה, אלא גם את עבודת כריית המתכות ההכרחיות לייצור המוצרים האלה – עבודה שהיא לרוב מסוכנת ונעשית בשכר זעום.

כחשמלאי אני חושב על כמות האנרגיה הנצרכת על מנת לאפשר למכשירים האלה לעבוד ללא הפסקה, ועל הנזק הסביבתי שיגרם מהטעינה החוזרת ונשנית של סוללות המכשירים עד אשר הן יאבדו את כל כוחן ויזרקו אחר כבוד, משאירות אחריהן הרים של חומרים רעילים שמזהמים את האדמה והמים שלנו.

יש שיאמרו שפרויקטים כאלה של תשתיות הם המנוע שגורם להרחבת הכלכלה, ומספקים עבודה שמביאה כסף חיוני לעובדים העניים. כעובד במשרה בשכר נמוך, אני יכול לומר שלא זו הסוג של הצמיחה שאנחנו מחפשים. זהו לא מסוג הפרויקטים שמשפרים את מצב העובדים. למעשה, זהו פרויקט שמסכן בטווח ארוך את בריאותם של כלל אוכלוסיית כדור הארץ ואת היציבות ארוכת הטווח של החיים על פני אותו כדור.

זוהי דוגמא טובה למקרה שבו אנחנו כמבוגרים זקוקים לגבולות. לעתים קרובות, במפגשים היומיומיים שלנו עם אכזבות או תסכולים, אנחנו מחפשים משהו שיספק לנו מקלט זמני מפני אותן רגשות. מכשירי כף היד האלה נוטים להיות אחד המפלטים של רובנו באותם זמנים. אבל אנחנו לא רוצים שאותם קשיים יומיומיים שאנחנו חווים יהרסו את בריאותם של אנשים אחרים או את הסביבה. עלינו להיות מסוגלים לראות בצורה אמיתית מה הצרכים שלנו ואילו משאבים באמת בנמצא. עלינו לתעדף את בריאות ילדינו וחברינו, ואת יציבות כדור הארץ, על פני מצבי הרוח הזמניים שאנו נקלעים אליהם.

אבל הבעיה היא שכאן אנחנו המבוגרים. מי יהיו אלה שיציבו לנו את הגבול בצורה רכה אך ברורה? חברות הענק שמייצרות את הפלאים הטכנולוגיים האלה, והחברות שמקיפות אותנו באותם מוצרים נסמכות יותר מדי בתלות שלנו באותם המכשירים. אם נשאיר את הדברים בידיהם, המצב שאותה תמונת שדה תעופה אקראית מתארת בצורה כל כך גלויה רק ילך ויחמיר.

נדמה לי, אם כן, שהאחריות נותרה עלינו לעמוד לצידנו כפי שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו.

עלינו להיאבק כך שסביבת המחייה על פני כדור הארץ לא תיהרס רק בשל הרצון ברווח כספי. עלינו להיאבק כך שאנו כעובדים לא נצטרך לעבוד בעבודות חסרות משמעות שמסכנות את בריאותנו ומשלמות שכר זעום בעבורן. לא מדובר בנושא זניח או שולי. אלה החיים שלנו ושל הילדים שלנו.  

מקום (באמת) בשביל כולם

image

כמעט מאתיים איש ואישה הגיעו לדבר עם איימן עודה בגן ציבורי במרכז חיפה

בערב שלפני יום הכיפורים השתתפתי באירוע יוצא דופן שהתקיים בגן ציבורי במרכז חיפה עם ח"כ איימן עודה שהוזמן כדי לקיים שיחה פתוחה ופומבית. הסיבה המיידית היתה הרגשות המתוחים שהתעוררו סביב היעדרות חברי הרשימה המשותפת מהלוויה של פרס. הערב עצמו היה חשוב הרבה מעבר לכך.
אנשים השקיעו הרבה כדי להגיע אתמול. אשה אחת שדיברה סיפרה שלקחה שלוש אוטובוסים כדי להגיע, ולא, היא לא היתה תומכת של איימן, והיא באה, אחרי התלבטויות רבות, כדי לומר לו דברים קשים שהיו על לבה ולשמוע את תשובותיו.
ואיימן, באותה מידה שהוא בא לדבר, הוא ביקש להקשיב. כאשר אנשים הקשו עליו, התקיפו אותו, אמרו כלפיו דברים לא קלים, הוא התעקש לשמוע אותם עד סופם, גם כשחברים אחרים בקהל היו חסרי סבלנות. הוא באמת ביקש שלכל אחד שהגיע אתמול יהיה מקום בערב החשוב הזה.
מבעד לרגשות הכבדים שיש בין יהודים לערבים בגלל הקשיים האמיתיים של החיים במדינה הזו, קשה לנו לפעמים להקשיב באמת ולשמוע את הדברים שאיימן אומר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לנסות. אני שמעתי אותו אומר אתמול, בכמה פעמים שונות, שהוא רוצה בעתיד שבו לכל אחד יהיה מקום אמיתי במדינה הזו. ושהוא רוצה שותפות. לא נרטיב נפרד לכל עם, הוא אמר, אלא סיפור משותף לכולם. וזה צריך להיות סיפור שאליו כולם נכנסים, שבו לכולם יש מקום.
אולי זה הדבר החשוב ביותר מאתמול בערב. איימן ביקש אתמול להגיד דברים מתוך ליבו שחשוב לו שאנחנו נשמע ונבין, גם אם הם קשים. אבל הוא גם ביקש לשמוע עד הסוף את הסיפור של כל מי שבא אתמול ורצה לדבר, גם אם הם קשים. זה היה כאילו הוא אומר – זו הדרך שבה לכולנו יכול להיות כאן מקום אמיתי. לכולם יש סיפור לספר והוא חשוב באופן שווה. ואנחנו צריכים לעשות מאמצים כך שלכולם יהיה מקום אמיתי להם ולסיפור שלהם.
כשאנשים בקהל רבו וזעמו זה על זה אתמול בערב דבר אחד היה ברור – כאשר אנחנו לא יכולים לשמוע את הקול של החברים והשכנים שלנו, גם לקול שלנו אין מקום.
לקראת יום הכיפורים זהו אתגר חשוב בשביל כולנו – מה אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל להקשיב לסיפורים שקשה לנו לשמוע?
אני סקרן לראות איך תראה השנה החדשה אחרי שניקח על עצמנו את האתגר הזה.

כאן תוכלו לצפות המפגש. ותודה לאסי בלכרמן על השידור וההקלטה.

לאייל ונטליה, לרגל הולדת בתכם

Picture 017

ג'ורג'יה אוקיף, היביסקוס עם פלומריה, 1939

מזל טוב! אני כל כך מתרגש מלידתה של ג'וליה. אני כל כך שמח שהיא הבת שלכם ושאתם ההורים שלה.

אני נרגש לברך אתכם עם כניסתכם למועדון היוקרתי של ההורים הצעירים (גם ההורים הוותיקים יותר לא איבדו את צעירותם וחיוניותם, הם רק התעייפו מעט). זוהי קבוצה טובה של אנשים להשתייך אליה. אנחנו עושים את המיטב עבור ילדינו. אנחנו אוהבים לעומק ומעיזים להראות את האהבה שלנו בצורה גלויה יותר מאשר העזנו לפני שנעשינו הורים. אנחנו עובדים קשה למען האנשים היקרים לנו. בשתי ידינו אנחנו לעתים קרובות נוטלים על עצמנו משימות שבאופן רגיל היו דורשות עוד כמה זוגות ידיים.

אני רוצה שתדעו שאני משוכנע שאתם תהיו הורים טובים. אתם תהיו הורים טובים כי שניכם אנשים טובים במובן העמוק ביותר. אתם מלאי אהבה, סבלנות, שמחת חיים, יצירתיות ונכונות ללמוד.

כן, אתם תטעו. רוב הסיכויים שתטעו יותר ממה שתרגישו בנוח להודות לעצמכם. זה בסדר גמור. טעויות הן רק אבני דרך בדרכנו להצלחה. אי אפשר לקחת על עצמנו משימה מהסוג של גידול ילד שזה עתה נולד מבלי לשגות פעמים רבות. אף אחד מאתנו אינו חכם מספיק כדי שלא לשגות. למרבה המזל, איננו צריכים להיות. הילדים שלנו הם מלאי אהבה אלינו, וסלחניים באופן מפתיע כלפי המשגים הקטנים שלנו. נדמה שהם יודעים לראות את התמונה הגדולה ולא להתעכב יותר מדי בפרטים הקטנים.

יתכן שבתקופה הקרובה תזכו מדי פעם להערה או הצעה מלאות כוונות טובות ביחס לדבר כזה או אחר שאתם עושים כהורים. עכשיו שאני הורה כבר שבע עשרה חודשים אני יכול לומר לכם בלי חשש שאתם יכולים לתת לאותן הערות לחלוף בעדינות ליד אוזניכם. יתכן שיהיו אנשים שיש להם רעיונות טובים או מידע שעשוי להועיל לכם, אבל כהורים אתם יכולים להחליט איזה מידע אתם רוצים לחפש וממי ומתי לבקש אותו.

לכולנו יש הרבה מה ללמוד על גידול ילדים. אין ספק שאנחנו נוטים להיכנס לתפקיד הזה בלתי כשירים באופן מפתיע, ועם זאת הסיוע הטוב ביותר שאנשים יכולים להעניק לנו כהורים צעירים הוא לתמוך ולהעריך אותנו על העבודה הקשה שאנחנו עושים, ולעזור באותם הדברים שאנו מתקשים להגיע אליהם.

חשוב במיוחד שאנו כהורים נבנה תמיכה עבורנו ועבור המשפחות שלנו כך שלא נעשה את העבודה החשובה הזו בבדידות. חשוב גם שאנו כהורים נישאר קרובים ונתמוך זה בזו על מנת שנוכל לחלוק בינינו הן את השמחות והן את האתגרים של ההורות.

הכלי החשוב ביותר שיש לכם כהורים היא הביטחון שלכם בחשיבה שלכם. אתם יכולים להחליט החלטות בהתאם למחשבה הטובה ביותר שלכם בכל רגע נתון, בין אם הספקתם ללמוד ולהתייעץ בצורה הרחבה ביותר ובין אם לא. אתם יכולים לעשות דברים בדרככם, בהסתמך על מיטב המחשבה שלכם בכל רגע נתון, וללמוד ממה שעשיתם. אל תשקיעו יותר מדי זמן בהתאבלות על הטעויות שיתכן ועשיתם, ואל תתנו לאף אחד לבקר אתכם על אף החלטה שעשיתם כהורים. אל תטילו בעצמכם ספק, אפילו בימים שבהם הכל משתבש. אתם לוקחים על עצמכם משימה קשה בתנאים שהם פחות ממושלמים, ואתם עושים את המיטב שאתם יכולים על מנת לפעול נכון. אין מקום להאשים אתכם, גם אם, חלילה, טעיתם.

כהורים, אנחנו נמצאים כולנו יחד באותה הסירה. יהיה טוב אם נתמוך ונעודד זה את זו, כך שנוכל לבלות את ימינו ביתר שמחה ובאומץ.

אבל סטיתי מהנושא. בימים ראשונים ויקרים אלה של ג'וליה על פני כדור הארץ, הברכה הגדולה ביותר שלי עבורכם היא שבכל יום ויום תוכלו לשים לב וליהנות מאהבתכם את ג'וליה ומאהבתה אליכם.

עם הגב לקיץ שעבר והפנים לשנה החדשה

"צועדים ביחד" – משפחות של יהודים ופלסטינים, שותפים בבית הספר הדו-לשוני בירושלים צועדים לסיום המלחמה בפארק המסילה בירושלים. צילום: קיקה קירשינבאום

הקיץ האחרון היה חם מאוד. מהחמים שאני זוכר. ועדיין, החום הוא הדבר האחרון שאזכור ממנו. אני אזכור את הקיץ הזה כי הוא היה הקיץ הראשון של בני שנולד באמצע החורף. אני אזכור אותו בגלל המהירות שבה בני החל לזחול בכל הבית לקראת סוף מאי. ואני אנצור את הרגע הקסום, כמה שבועות מאוחר יותר, שבו הוא זחל לעבר הפינה שבין שתי הספות, השעין את ידיו על הדפנות וכאילו ללא מאמץ הרים את גופו הקטן לעמידה והשאיר אותנו פעורי פה ומלאי צחוק.

בקיץ הזה גם נכנסתי לראשונה עם הבן שלי לממ"ד. אפילו בחיפה, שהייתה רחוקה מאוד ממרכז המלחמה, מצאנו את עצמנו מתעוררים מאזעקה באמצע הלילה ונכנסים לממ"ד. החטיפה והרצח של שלושת הנערים בצומת אלון שבות, החטיפה והרצח של הנער בשועפאט, תצוגות האלימות, השנאה, והגזענות שבעקבות החטיפות, והמלחמה שבעקבות כל אלה – יזכרו עוד שנים רבות, גם אחרי בואם המבורך של גשמי תשרי.

יותר מאי פעם הקיץ האחרון הבהיר שהמציאות שסביבנו לא תוכל להשאר כפי שהיא היום עוד זמן רב. זו המלחמה השלישית בדרום הארץ ובעזה בחמשת השנים האחרונות, והיא עשויה לא להיות האחרונה. עם סיומו של כל סבב מלחמה אנחנו מתכוננים לסבב הבא. ברור לכולנו שלא ניתן להבטיח את השקט והביטחון לתושבי הדרום בעזרת המלחמות האלה. ברור גם שהמדיניות של היום לא מבטיחה ביטחון לאף אחד, לא רק לתושבי הדרום. וכמויות השנאה, הגזענות והאלימות שראינו בקיץ הראו עד כמה השנים האחרונות היו קשות והובילו אותנו הרחק מהתקוות שלנו למדינה שהיינו רוצים לחיות בה. מגיע לנו יותר. אנחנו ראויים ליותר.

במשך החודשים האחרונים מצאנו את עצמנו מתמחים בהאשמות של אחרים במצבינו – האשמנו את הפלסטינים, את הממשלה, השמאל, הימין – מי שרק אפשר. זה נחמד להאשים. להאשמות מתלווה תמיד תחושה עדינה של הקלה, של הורדת העומס מהכתפיים הכבדות שלנו. הצרה היא שחמש דקות מאוחר יותר תחושת הנוחות הנעימה והמתעתעת שוקעת ומתחלפת בהבנה המחלחלת שאנחנו עדיין תקועים באותו הבוץ.

אנחנו צריכים ויכולים ללכת מעבר להאשמות. עלינו להסתכל על המציאות בלי למצמץ ולומר את האמת בגלוי כדי שנוכל להתקדם לביטחון של ממש לכולנו.

כבר שנים שאנחנו נמצאים במעגל שבו אנחנו מנסים שוב ושוב להביא לשקט על ידי מבצע צבאי, וכעבור זמן קצר מוצאים את עצמנו נאלצים להשתמש בכוח צבאי רב יותר. המבצעים הצבאיים לא מצליחים להביא לביטחון, לא בדרום ולא בשום מקום אחר בארץ. הם לא יכולים להביא ביטחון ולעולם לא יוכלו. כל הרס של חיים רק מוסיף עוד נדבך של שנאה, עצבות ופחד אצל כולם. כאשר אנשים שונאים וכואבים, תמיד ימצאו אנשים שיפעלו מתוך הכאב וינסו לפגוע ולהרוג. זו טעות לחשוב כל פעם מחדש שהפעם נצליח, שאם רק נצליח לחסל איום או מחבל כזה או אחר נזכה בבטחון המיוחל. צורת המחשבה הזו מעולם לא הוכיחה את עצמה ורק הותירה אותנו מיואשים כל פעם מחדש מחוסר הביטחון המתמשך.

משני עברי הסכסוך חיים אנשים: מגדלים ילדים, מטפחים עבורם ועבור עצמם תקוות וחלומות, צוחקים ודומעים, ומנסים, די בדוחק, להתקיים ולהנות מהקיום הזה. מזה זמן רב שאנחנו חיים בסכסוך מתמשך שלא היה בטובתנו, והוביל להרס של בתים, פרנסה, ולאובדן בני משפחה וחברים יקרים לאנשים משני צדי הסכסוך, לתחושת דחק וחוסר מוצא, וגם לשנאה, כעס וייאוש. אנחנו לא מיטיבים להבין אחד את השני. אנחנו לא יודעים איך להבין את התגובות האחד של השני. אנחנו אנשים טובים, ונתקענו שלא בטובתנו בתוך סכסוך שהלך ונעשה יותר נואש ויותר אלים ככל שמציאות חייהם של אנשים הלכה והדרדרה.

כדי שנוכל לחיות בביטחון ובשקט, ולהבטיח לילדנו את עתידם, אנחנו צריכים להביא את הסכסוך לידי סיום. סיום של ממש. לא סיום שמשאיר אנשים חנוקים וחסרי תקווה. לא סיום של העמדת פנים שבו יד אחת תשאר על העליונה.

יש בנמצא הרבה פתרונות. אין נוסחה אחת בלבד שתפתור את הסכסוך. אבל העקרון שצריך להנחות פתרון שכזה הוא אחד – כדי שנוכל לסיים את הסכסוך צריך להביא למצב שבו כולם חיים טוב. לא כאילו,לא כמעט טוב, לא גירוד של קיום, לא פירורים. ביטחון, שקט ושגשוג של אמת. לכולם. המשמעות של זה, משני צידי הסכסוך, היא שכולנו נוכל לקבוע את גורלנו שלנו, שנוכל להתקיים ולהתפרנס, ולא בדוחק ובגרירת רגליים, שנוכל לבלות זמן איכות עם משפחתנו ועם חברינו, שננהל את חיינו ויחסינו עם אחרים בכבוד ובהגינות ושנהיה פטורים מהחשש המתמיד של אלימות.

חבר שלי בעבודה אמר לי לפני כמה ימים שהוא מיואש, שהפתרון שאני מתאר הוא בלתי אפשרי מכיוון שהמצב כבר חמור מדי. שיש יותר מדי כעס ושנאה שנבנו בשני הצדדים לאורך השנים.

אבל זו אינה גזירה משמים.

שנאה ייאוש וכעס אכן מובילים לעתים קרובות למעשים של אלימות ואכזריות. אבל כאשר נפסיק לחיות בתוך אותה המציאות שהולידה את אותן רגשות, כאשר המציאות עצמה תשתנה, נוכל להיות כולנו פנויים לחיות וליהנות מהחיים שניתנו לנו ולשוב ולשזור חלומות בשבילנו ובשביל יקירינו. אם נוכל לבנות מציאות שבה כולם חיים טוב, השנאה והכעס יהיו חלק קטן יותר מהקיום שלנו. הן עדיין יהיו שם. עדיין נצטרך לטפל בהן. נצטרך למצוא דרכים שבהן נוכל להקשיב האחד לשני בצורה גלוייה וכנה ולשמוע מה קרה בינינו בשנים שבהן חיינו את הסכסוך. נצטרך למצוא דרך להחלים. יש אנשים וארגונים שכבר עושים את העבודה החשובה הזו. אבל יהיה קל יותר לכולנו לעשות את זה אחרי שכבר לא נחייה את הסכסוך עצמו. אחרי שכולנו נוכל לחיות.

את החזון הזה נצטרך ליצור בעצמנו. נצטרך לנטוש את הייאוש, הכעס וההאשמות שאוחזים בנו. נצטרך להחליט שלא למשוך שוב כתפיים בייאוש ולהמתין בשקט לסבב המלחמה הבא. את סבבי המלחמה ניסינו כבר הרבה פעמים. אנחנו צריכים דרך חדשה.

הדרך החדשה הזו תדרוש מאתנו חזון, דימיון ותעוזה. אנחנו יכולים ללכת בה. מעולם לא היו אנשים מתאימים יותר מאתנו למשימה, ומעולם לא היה זמן טוב יותר לבצע אותה. אם נתחיל לסלול את הדרך, תוכל השנה שחלפה להיות השנה האחרונה שבה חיינו במלחמה.

לבני שזה עתה נולד

IMG_20140329_130406495

זה עתה נרדמת לצדי על המזרן שבסלון, ואני מגניב כמה מבטים עליך לפני שאצא לעבודה.

שבעה שבועות כבר חלפו מאז נולדת מאוחר בלילה – או בעצם מוקדם בבוקר – ולגימות ארוכות של מבטים בך נהפכו זה מכבר לאחד מתחביביי האהובים ביותר. במהלך שעותייך הראשונות, מיד אחרי שנולדת, נתנה לי ההזדמנות המיוחדת להסתכל עמוק לתוך עינייך השחורות והגדולות, מנוקדות בגוונים של כחול-ים, בעוד אתה משיב לי מבט. שמתי את ידי על החזה שלך והבטתי בך בעוד אתה הסתכלת מסביבך, עם כל ההדר של החיים נוצץ מתוכך. בקול שנבע עמוק מתוך לבי, דיברתי אליך. ברכתי אותך בבואך לעולם.

מכיוון שלעתים גם הדברים החשובים ביותר עלולים להישכח בתוך תלאות היומיום, החלטתי לחזור על אותם הדברים כאן, בכתב, בכדי לוודא שאף אחד מאתנו לא ישכח אותם.

אתה איש נפלא ואני לנצח שמח שנכנסת לתוך עולמי, ושאני זוכה להכיר ולאהוב אותך, ולהישאר קרוב אליך לשארית חיי.

אני אוהב את האופן שבו העיניים והשפתיים שלך נעות בתנועות גדולות ומלאות כוונה כאשר אתה עושה משהו שמעניין אותך. אני אוהב את האופן שבו אתה מחזיק באצבע שלי בידך הקטנה ומזיז אותה כרצונך. אני אוהב את האופן שבו אתה מסתכל עמוק, עמוק לתוך העיניים.

ברוך הבא לעולם. זהו עולמם של הרי הטטרה הסלובקיים רבי-ההוד, של מפלי האיגוואסו השוצפים ללא הרף, ושל המים החמימים והמרפאים של ים-המלח, שעל פניהם אי אפשר שלא לצוף. זהו עולמם של דולפינים עליזים ומעודנים הקופצים בימים, של פילים גדולים ומגושמים המשוטטים על פני האדמה ושל הכלבים הפרוותיים החמודים ביותר שניתן לדמיין.

זהו העולם בו נולדה המוסיקה הקובנית המתפוצצת מחיוניות, העולם שטיפח את קולה רב-העוצמה והבלתי מתפשר של טרייסי צ'אפמן, ואת האומנות העליזה של הנרי מטיס. זהו העולם שבו גלי הים התיכון מתנפצים ללא הרף בחומות שנבנו ביד אומן של העיר העתיקה של עכו.

זהו העולם שלך. אתה יכול להכיר אותו וליהנות ממנו בדרך שלך, מבעד לעינייך ומתוך לבך. חייך הם שלך לבנות אותם כרצונך. הבחירות שעשו האנשים הקרובים אליך אינן צריכות להגביל את דרכך שלך. עם זאת, אם תחפוץ בכך, תוכל להשתמש במה שאנחנו למדנו כדי לעזור לפלס את נתיבך.

לפעמים יהיו קשיים בדרך, מכיוון שהחברה לא נבנתה במחשבה ותשומת לב שיאפשרו לאנשים צעירים (בעצם, גם למבוגרים) לגדול ולפרוח. כך שלעתים, דברים קשים עשויים לקרות לך. לא כך הייתי רוצה שהעולם יהיה, לא עבורך ולא עבור אחרים, ואני מתכוון שהמציאות הזו תשתנה, אבל זו עדיין המציאות שאנחנו חיים בה היום.

כאשר יקרה בדרכך קושי כלשהו, אני מבטיח להיות שם לצדך ולתמוך בך. זה בסדר שלעתים דברים הם קשים, פשוט מכיוון שכך בנוי כרגע העולם, אבל אנחנו עדיין יכולים לחשוב על הקשיים או הבעיות שעומדות בדרכנו ולקרוא עליהן תיגר יחד. לא תמיד נצליח. אבל אנחנו לא צריכים לוותר או להתייאש רק משום שהחברה עדיין לא בנויה כמו שצריך.

לפעמים חלק מהדברים שנעשה אנחנו המבוגרים סביבך, עשויים להראות לך מוזרים, אפילו אם אנחנו נגונן על אותם מנהגים משונים שלנו. אנחנו נוטים לטעות יותר משנסכים להודות. הגישות המוזרות שלנו הן לעתים קרובות תוצאה של התמודדויות עם מצבים לא קלים. הזמנים שבהם נתקענו או נפגענו מעכו ובלבלו אותנו. אתה לא צריך להשתכנע שהמוזרויות שלנו הן בהכרח נכונות. אתה יכול לשמור על המחשבות שלך על הכול.

אתה פלא ואוצר. אני אומר את זה בפה מלא. ואני מבטיח להזכיר לך את זה לעתים קרובות. אני גם מבטיח לזכור להיות מרוצה וגאה בעצמי על מה שהייתי ועשיתי עד עתה ומה שעוד אהיה, למרות כל המגבלות שלי והטעויות שאעשה כלפיך.

אני מצפה לחיים ארוכים לצדך – לגדול, לצחוק, לשחק ולפרוח יחד.

 

(* רשומה זו נכתבה כאשר בני היה כמעט בן שבעה שבועות. כיום הוא בן שלושה וחצי חודשים. בשל הסטטוס החדש שלי כהורה, הבאת הרשומה לפרסום אלקטרוני ארכה קצת יותר זמן מהרגיל)

פרידה מהמפעל

הלוח האחרון עליו עבדתי במפעל הוא לוח קבלים. לוח זה עוזר כדי להפחית את צריכת החשמל של המתקן אליו הוא מיועד. הלוח נותר בלתי גמור עם עזיבתי את המפעל, אבל גם בגרסאתו הבלתי גמורה, במבט מקרוב ניתן להבחין כיצד בניית לוחות מסוג זה דורשת מיומנות ותכנון מורכבים ומעניינים.

הלוח האחרון עליו עבדתי במפעל הוא לוח קבלים. לוח זה עוזר כדי להפחית את צריכת החשמל של המתקן אליו הוא מיועד. הלוח נותר בלתי גמור עם עזיבתי את המפעל, אבל גם בגרסאתו הבלתי גמורה, במבט מקרוב ניתן להבחין כיצד בניית לוחות מסוג זה דורשת מיומנות ותכנון מורכבים ומעניינים.

שבעה חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד במפעל לוחות החשמל. כשהגעתי למפעל, לא חשבתי שאשר כל כך הרבה זמן. כשעזבתי לפני כמעט שבועיים כבר, לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

זה כמה זמן שאני מחפש עבודה אחרת. לא באינטנסיביות יתרה, אבל שבתי לשליחת קורות חיים באתרי חיפושי העבודה הידועים, ולשיטוט באתרים של מעסיקים פוטנציאליים. גם התקשרתי לעובדת בחברת כוח אדם שעזרה לי להשיג עבודה אחרת שלא צלחה לפני שהגעתי למפעל. הגיע הזמן להמשיך הלאה, והשאלה הייתה לאן וכיצד.

חיפוש עבודה אינו תחביב שלי. אתרי חיפושי העבודה הופכים את המשימה הבסיסית למעשה כמעט חסר מחשבה. הצעות העבודה נשלחות בנאמנות מדי יום ובכמות גדולה לתיבת הדואר שלי, ולי נותר רק ללחוץ על כפתור שליחת קורות החיים, ולחוש מסופק שהמשכתי בחיפוש העבודה. תחושת הסיפוק המיידי היא בהחלט ממכרת, אבל היא מועילה רק לעתים קרובות למי שמחפשים עבודה. כפתור ה"שלח" הביא לי ראיון עבודה (שהיה מוצלח) במפעל קרוב לייצור קופסאות פלסטיק ואלומיניום. לאחר לבטים רבים החלטתי שלא להמשיך את תהליך הקבלה למפעל, מכיוון שזה היה דורש ממני עבודה בשלוש משמרות, דבר שדורש ממני מחויבות לעבודה שאינני מוכן לקחת על עצמי.

מודעה שהופיעה באתר בית הספר להנדסאים, בו למדתי, הובילה אותי לראיון בכרמלית ולמבחנים פסיכוטכניים שבעקבותיו. תמיד אהבתי את תחושת הסקרנות המתוחה שמלווה כאלה תהליכים: "האם עברתי שלב?", "הם יתקשרו אלי?", "יש סיכוי שאתקבל?". הפעם, לא חשבתי שאתקבל, והופתעתי לקבל טלפון אחר צהריים אחד, שבוע לאחר המבחנים, שבו נודע לי שהתקבלתי לעבודה. שינוי מהיר. ממצב של ציפייה מתוחה לתשובה שחשבתי שתהיה שלילית, ותשאיר אותי בסדר היום המוכר של העבודה במפעל, מצאתי את עצמי מתארגן לעזוב את העבודה במפעל בתוך ימים ספורים, ומתכuנן להרפתקאה חדשה ולא מוכרת.

הימים שנקםט היו מלאי התרגשות מהולה בעצבות. שיחות פרידה שיזמתי עם חברים במפעל הובילו לשיחות מעניינות, ומצאתי את עצמי מצטער שאני עוזב, כי יש עוד כל כך הרבה מה לעשות שם במפעל (וכוונתי לא ללוחות נוספים שאפשר לחווט).

בעבודה במפעל תמיד שמתי דגש על מערכות היחסים שלי עם חבריי לעבודה. נהניתי מכל הזדמנות להכיר מישהו חדש, ומכל שיחה מעניינת שפתחה עולם חדש. אבל למרות שהעבודה עצמה הייתה לי חשובה פחות מהאנשים שאתם עבדתי, בשבעת החודשים שבהם עבדתי במפעל למדתי המון על עבודה עם חשמל. למדתי כיצד לעבוד עם כלים. אי אפשר לספור את כמות הברגים שהברגתי או הכבלים שחשפתי וחיברתי. זה עשויי להראות כדבר טריוויאלי. אבל האמת היא שבכל לוח הייתה חבויה עבודת מחשבה, תכנון וביצוע שאינה טריוויאלית. עבודת חיווט איכותית אינה מובנת מאליה בשום צורה. ולאורך כל הדרך, ממש עד לשבועי האחרון במפעל, המשכתי ללמוד דברים חדשים. ולא רק בגלל שאני לומד לאט.

ועדיין, מעבר למיומנויות שרכשתי בעבודה במפעל, הדבר המשמעותי שנותר ושנחרט בי באופן העמוק ביותר מתקופת העבודה במפעל הוא הקשר שלי עם חבריי לעבודה.

נתי ויוסוף למדו אתי חשמל בבית הספר להנדסאים, והיו חברים שאפשר היה לסמוך עליהם לאורך כל תקופת העבודה. טהא, שהיה הראשון ללמד אותי ולעבוד אתי, תמיד היה סובלני אתי, ותמיד פתוח לשיחה. יעקוב ליווה אותי בלוח הגדול הראשון שעבדתי עליו (זה שנשלח לבית חולים הדסה), שתמיד היה פתוח ללמד אותי דברים חדשים, ושהרכות שלו כבשה אותי מהרגע הראשון. יורי סיפר לי סיפורים רבים על החיים במולדובה, שבה גדל, וחלק אתי את מחשבותיו על החברה בברית המועצות,שיוותרו בלבי ובמחשבתי לתקופה ארוכה. בוריס, מהנדס שעלה מאוקראינה לפני כמה שנים בודדות ותמיד השקיע מאמצים רבים לעזור לי בכל מה שביקשתי או שאלתי, וסיפר לי סיפורים רבים על אוקראינה, על החיים שם, ועל מחשבותיו על העולם.

ישי, שהוא ואני דברנו לא פעם על ישראל-פלסטין, תמיד בלי להסכים. אני זוכר שפעם אחת אמרתי לו שכדי למצוא פתרון צריך לאפשר שכולם יוכלו לחיות היטב. בתגובה הוא ענה לי משהו כמו: "צריך להתחיל פה – תראה איך שאי אפשר לחיות בארץ הזו". אף פעם לא האמנתי שקבוצה אחת יכולה לשגשג כאשר אחרת נשארת מאחור, אבל בלי קשר לשאלה מה צריך לעשות קודם, הוא כמובן צודק, פה ממש צריך להתחיל.

משה, שנכנס לעבודה במפעל מעט אחריי, אך יש באמתחתו שנים רבות של ניסיון עבודה, והיה לחבר שעזר לי בעבודה במפעל ובדברים רבים מחוצה לו. הספות בסלון שלנו יושבות בסלון שלנו כעדות לחברות שלו – כאשר גילה שבתו מוסרת את הספות שלו, ישר הציע לי אותם כי הוא ידע שאנחנו עוברים דירה.

קמיל, שהכרתי יותר לעומק רק לקראת סוף תקופתי במפעל, שימח אותי במה שחלק אתי על חייו, חימם את לבי עם האופן שבו שמח בשבילי על המעבר לעבודה החדשה.

שאול, שעלה מארגנטינה לפני לא מעט שנים, ביקש ממנו לעבוד אתו יום אחד בספירת מלאי במחלקה שלו, בגלל שאני דובר ספרדית סבירה, ובכך אפשר לי את יום העבודה המהנה והמצחיק ביותר שהיה לי במפעל.

ואלכס, שעלה גם הוא מארגנטינה, והיה לי לחבר של אמת. ראיתי תמונות של המשפחה שלו, שמעתי עליהם סיפורים, ושיתפתי אותו בלבטיי ובמחשבותיי. שמעתי ממנו על חוויותיו ממקור ראשון בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. את הנדיבות הבלתי נדלית שלו בכל דבר ותחושת החברות והאחווה שהוא מבטא כמעט בכל פעולה, אשא אתי תמיד.

כל אלה ועוד ישארו אתי בתור זכרונות נצורים וחברויות יקרות שרקמתי במהלך שבעת החודשים האלה. היו כמובן גם זמנים קשים, אבל אין להם כל חשיבות כעת. החברות היא שנותרת.

פיטורים במפעל

פרננד לג'ר, עובדי הבניין 3, 1950.

פרננד לג'ר, עובדי הבניין 3, 1950.

במפעל לוחות החשמל שבו אני עובד, אף אחד אינו עובד במקום קבוע. כל עובד מקבל כסא ועגלה על גלגלים, ואתu עוברים מלוח ללוח. כאשר מסיימים את העבודה על לוח אחד, עוברים לעבודה על לוח פנוי אחר. זו דרך טובה להכיר את המפעל, ולפגוש אנשים חדשים שהופכים להיות שכנים חדשים לכמה ימים, עד שעוברים ללוח הבא.

בשבוע שעבר, לאחר שסיימתי את העבודה על הלוח האחרון, ניגשתי, כרגיל, למנהל העבודה וביקשתי ממנו לוח חדש. במקום לתת לי לוח חדש, הוא ביקש ממני להוסיף נורות לד לכמה לוחות קטנים שכבר חווטו, וחיכו למשלוח הנורות. לרגע נעלבתי והתמלאתי דאגה: האם אינני חווט טוב ולכן נשלחתי למלא כמה חורים חסרי משמעות? כעבור שעה, לאחר שסיימתי את חיבור הנורות, חוסר הבטחון התחלף בבלבול: הועברתי לעבוד על לוח ראשי גדול, מסוג שכמוהו טרם עשיתי. לוח שדורש מיומנות וחשיבה מסוג אחר מהלוחות שעשיתי עד עתה. שמחתי על ההזדמנות ללמוד דבר מה חדש, אבל משהו נראה שלא כשורה: ברגע אחד נדמה שלא היתה עבודה בשבילי, וברגע שני התבקשתי לעשות את העבודה המאתגרת והמעניינת ביותר שזכיתי בה עד עתה במפעל.

סיבוב מהיר במפעל הסביר את מה שחשתי על בשרי: אין לוחות במפעל הלוחות. יש מחסור בעבודה. בשבעת החודשים שלי במפעל, כבר הכרתי מצבים כאלה, שבהם יש ירידה בכמות העבודה. בזמנים כאלה העובדים נוטים להאט את קצב עבודתם, כדי שלא להגיע למצב שבו לא תהיה עבודה בשבילם, שבו הם יראו מיותרים.

בשיחה ארעית עם אחד השכנים שלי בלוח החדש (מדובר על לוח גדול, שעובדים עליו כעשרה אנשים יחדיו) התגלה שהמצב חמור עוד יותר: שלושה אנשים קיבלו הבוקר מכתבי פיטורין.

חרושת השמועות החלה מיד: שלושת האנשים פוטרו כי היו עובדים בעיתיים, למרות שאחד מהם עבד במפעל כבר 13 שנה; מתוכנן עוד גל של פיטורים שבו יפוטרו חמישה עובדים נוספים; אין כרגע עבודה במפעל ולכן ההנהלה מנצלת את ההזדמנות בכדי להפטר מאנשים בעיתיים; כדאי להזהר בתקופה הקרובה ותמיד להראות כאילו אתה עובד, מכיוון שעכשיו ההנהלה מסתכלת עלינו בזכוכית מגדלת. הסברים ותחזיות לרוב. מידע אמיתי או הסבר על פשר הפיטורים ועתיד המפעל לא עמדו על הפרק.

אבל לפיטורים היו גם רמיזות מקדימות. בשבועות האחרונים נמצאה במפעל עובדת מטעם ההנהלה שלא הכרתי קודם לכן, שהייתה עוברת בין העובדים בשקט ולפעמים שואלת אחד מהעובדים שאלות או משוחחת אתם קצרות. להמצאות שלה הייתה יכולה להיות משמעות אחת בלבד, שקיבלה משנה תוקף בעקבות הפיטורים: "התייעלות" – לגלות איך אפשר לעשות את אותה העבודה בעלות פחותה.

העלות של העבודה במפעל היא נמוכה מראש – שכר מינימום לכולם, בנוסף לבונוסים חודשיים קטנים שמהווים, כביכול, חלוקה של רווחי המפעל. העלות הנמוכה של העבודה במפעל מביאה עמה מחיר שההנהלה לא יכולה שלא להכיר בו: עובדים לאט. במחיר הזה, אין סיבה לעבוד מהר. ובמפעל לוחות חשמל לעובדים יש שליטה רבה מאוד על מהירות ואופן הייצור. זוהי לא עבודה ממוכנת. הכל נעשה בידיים. אם נרצה לעבוד מהר והיטב, זה בידינו. באם לא, העבודה תיעשה לאט יותר. שכר המינימום יוותר בעינו.

ההנהלה בחרה, כפי הנראה, לשלם סכומים גדולים לחברה מייעצת, כדי לבחון כיצד ניתן לייעל, כלומר, להוזיל, את העבודה במפעל. הפתרון שהגיעו אליו, באופן לא מפתיע, הוא כמובן פיטורי עובדים. אבל במקור האמיתי של חוסר היעילות – השכר הנמוך והיחס הגרוע לעובדי המפעל, ההנהלה החליטה שלא לגעת. 

הפיטורים, כמובן, גרמו לכך, שלכמה ימים אנשים עבדו ביתר אינטנסיביות על הלוחות שלהם, מחשש למקום עבודתם. אבל בתוך כמה ימים, חזר שכר המינימום לקבוע את קצב המינימום של העבודה.

חלוקת העבודה במפעל תמיד הזכירה לי את המנופקטורה של ימי-הביניים, כפי שהסבירו לי אותה בשיעורי היסטוריה בתיכון: לכל עובד יש חלק קטן ופשוט בתהליך הייצור של כל מוצר. אין שיתוף פעולה של ממש בעבודה, אלא כל אחד עושה לבדו את חלקו. כך במפעל יש מי שעובד על הרכבת לוח החשמל, חווטים, כמוני, שמעבירים חוטים בין המפסקים והמרכיבים השונים בלוח, ממספרים שמרכיבים פתקאות פלסטיק קטנות על כל כבל למען זיהויים, בודקים שמוודאים שהלוח נעשה נכון, אנשי ה"פיניש" – שעושים את הניקיון והצחצוח הסופי של הלוח לפני מסירתו למזמין, ומנקים שדואגים שאפשר יהיה להמשיך לעבוד על רצפת המפעל.

אחד החברים הטובים שלי במפעל אמר לי בימים האלה שלדעתו חלוקת העבודה במפעל היא כזו מכיוון שכך קל יותר להכשיר עובדים חדשים מהר. לא צריך ללמד אותם הרבה. במצב כזה, אף אחד אף פעם אינו חשוב מדי למפעל. אין אף אחד שיודע כיצד להרכיב לוח היטב מההתחלה ועד סופו. אין אף אחד שאין לו תחליף.

יומיים לפני ההודעה על הפיטורים הוזמנתי למבחנים פסיכוטכניים לעבודה חדשה שהתמודדתי אליה. אחד המבחנים הממוחשבים שהייתי צריך לענות עליהם ניסה לבחון בכל מני צורות את היושר והמוסר שלי כעובד: האם גנבתי אי פעם דבר מה ממקום העבודה שלי? האם זה מוסרי בעיניי לגנוב ממקום העבודה שלי?

סבב הפיטורים במפעל גרם לי לתהיות ביחס לשאלות שהייתי צריך לענות עליהן באותו השאלון. בזמן שאני צריך להבחן לגבי היושר התעסוקתי שלי, חברות יכולות לשלם לעובדיהן שכר נמוך, ולפטר אותם בהינף יד, לאחר שנות עבודה רבות, מבלי שהמדינה יכולה להבטיח מקור פרנסה כלשהוא לאותם אנשים.

כשאהיה גדול: על עבודה, חלומות ילדות ועסקאות חבילה

הנרי רוסו, "דיוקן עצמי בנוף".

הנרי רוסו, "עצמי: דיוקן-נוף", 1890. רוב חייו עבד רוסו כפקיד בעיריית פריז, אבל בשעות הפנאי עסק רבות בציור. הוא מעולם לא קיבל הכשרה מקצועית כאומן, ואיכות עבודותיו לא הוכרה על ידי ממסד האומנות כמעט עד סוף ימיו. בעבודותיו יש מרכיב של חלום, של תעוזה, של סלילת דרכו הייחודית והעצמאית כאמן.

שש ועשרים בבוקר ואני עושה את דרכי במורד המדרגות והשבילים התלולים של שכונת הדר החיפאית, לעבר רחוב הרצל. בעודי מתעורר מערפילי הלילה ומנסה לשים לב למדרגות הרעועות שנמצאות מתחת לרגליי, אני חושב על אותה שאלה שנשאלתי פעמים רבות בילדותי, כמו כל הילדים: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

מעולם לא אהבתי את השאלה הזו. היא מניחה בתוכה שתי הנחות שהיו מבחינתי שגויות מראשיתן. הראשונה היא איזושהי תפיסה פתלתלה שלפיה ילדים אינם באמת בני אדם שלמים או שההווה שלהם חשוב פחות מעתידם – ילדים צריכים לחלום או להכין או לבנות את עצמי לזמן שבו יהיו "גדולים" ויוכלו "להיות" משהו. הבעיה השנייה שלי עם השאלה הייתה שמה אני רוצה "להיות" משמעותו הייתה תמיד במה אני רוצה לעבוד. השאלה לא הייתה איזה סוג של בן אדם הייתי רוצה להיות, לא איך הייתי רוצה לבלות את מרבית הזמן שלי, לא איזה חברים הייתי רוצה שיהיו לי. במה הייתי רוצה לעבוד.

בעקשנותי הנודעת בתור ילד, לעתים קרובות הייתי מסרב לענות על השאלה, לרוב די ישירות, ולעתים גם בליווי הסבר לחוסר החיבה שלי לשאלה. זה לא אומר, כמובן, שלא היו לי חלומות או מחשבות, או סקרנות לגבי הבחירה המקצועית העתידית שלי. אני זוכר, למשל, שרציתי להיות נהג אוטובוס כי זכרתי לטובה את הנהג שהסיע אותנו לבית הספר היסודי בכל בוקר ותמיד נראה שמח להיות בחברתנו. רציתי גם להיות זמר כמו בוב דילן, כי אהבתי את האופן שבו הוא דהר לעבר חזונו האומנותי בנחישות ועוצמה שהרטיטו אותי. אני זוכר גם שהצטערתי שלא מצאתי בי את סוג הדחף שקיים אולי אצל אנשים מסוימים שיודעים עוד מילדות במה הם רוצים לעבוד בבגרותם.

מעט לפני גיל הבר-מצווה שלי הלכה והתגבשה בי תכנית: מעולם לא היה לי חשוב באופן מיוחד מה אני רוצה "לעשות" מבחינה מקצועית בלאו-הכי. מה שכן היה לי חשוב היה מה אני רוצה להיות, או אולי מדויק יותר, מי אני רוצה להיות. ידעתי שאני רוצה להיות שותף לבנייתה של חברה אחרת, שבה אנשים לא מנצלים אחד את השני, ושבה כל אחד יוכל להתפתח, לשגשג ולחיות. ידעתי שאני רוצה להיות חלק מתהליך שיביא לסיום השיטה החברתית שתחתיה אנו מתקיימים, מכיוון שחשבתי אז, כמו גם היום, שהיא לא עובדת בשביל אנשים, שהיא לא יכולה לעזור כדי לקיים חברה של אנשים שמחים. קיוויתי שאוכל לסייע מעט בתהליך הזה.

בערך בתקופה הזו התחלתי להסתכל על המוצרים שהיו בסביבתי ולראות היכן ם היוצרו. התחלתי לדמיין את המקומות שבהם יוצרו המוצרים הללו, את האנשים שייצרו אותם, את החיים שלהם. מהר מאוד גיליתי שמרבית המוצרים שהיו סביבי יוצרו במזרח אסיה: בטיוואן, בסין, בהודו, או בבנגלדש. חשבתי לעצמי שכדי לקדם את בנייתה של  מערכת חברתית אחרת, כדאי להיות במקום שבו מרבית הדברים מיוצרים. שם תהיה לאנשים לאנשים את ההשפעה הרבה ביותר על המערכת, מכיוון שהם נמצאים במרכז הייצור של המערכת. בעקבות סדרת המחשבות הזו, החלום שרקמתי לעצמי אז היה לעבור לגור באחת ממדינות מזרח אסיה, לעבוד במפעל שמייצר מוצר זה או אחר, ולהתארגן שם יחד עם עובדים אחרים בכדי לבנות מערכת כלכלית וחברתית אחרת.

הסתבר לי מאוחר יותר שטעיתי מעט. אולי פשוט קראתי את תוויות הייצור של המוצרים הלא נכונים. כעבור מעט שנים הבנתי שמוצרי הפלסטיק השונים ויתר המוצרים שמיוצרים במזרח אסיה וממלאים את מרבית דירותינו, הן לא הבסיס ולא המרכז של המערכת הכלכלית שאנחנו חיים בתוכה, אלא תוצר של אותה המערכת. לא הם המוצרים ששומרים על קיומה של המערכת, כמו נפט, נחושת ומתכות אחרות, או כמו כלי נשק.

אבל למרות שהתחלתי לקרוא תוויות ייצור אחרות, נותרתי עם אותו החלום: להיות מעורב לעומק בשינוי האופן שבו העולם שלנו בנוי כך שהחברות שלנו, המדינות שלנו, יהיו באמת בידינו ויפעלו למען רווחתנו כבנות ובני אנוש. נאמן לשיטתי שעבודה היא רק חלק מהחיים, חשבתי שארתום את העבודה שבה אבחר למען חלומי הגדול יותר לעתיד. בתוך זה, השאלה מה אעשה בעבודה עצמה נראה לי מעט שולי, כפי שראיתי רק חשיבות שולית לאיזה מוצר-שקרוב-לוודאי-יהיה-עשוי-פלסטיק אייצר באופן היפותטי בחלומותיי המזרח-אסייתיים.

וכך מצאתי את עצמי, שש שנים לאחר סיום התואר הראשון בהיסטוריה כללית ולאחר שנים רבות שבהן עבדתי בעבודות שונות בארגונים שמטרתם היה לקדם שינויים חברתיים ופוליטיים, יורד לעבר רחוב הרצל מדי בוקר בכדי לעבוד במפעל שבו בונים לוחות חשמל, חצי שנה לאחר שסיימתי את לימודי הנדסאות החשמל. בהתחשב בעובדה שהעניין המרכזי שלי בחשמל הוא כיצד נוכל לצמצם את השימוש בו כחברה, הבחירה דווקא בלימודי חשמל עשויה להיות מתמיהה, אפילו לי. התשובה היא שבסופו של דבר עשיתי את מה שרבים מאתנו עושים: ניחשתי את מה שיאפשר לי את הקרבה הכי גדולה לעתיד שחיפשתי בעולם התעסוקה.

ואולי זו המשמעות של חלומות הילדות על העתיד כאשר אנחנו גדלים: אנחנו מחפשים סוג של הסדר, של עסקת חבילה, שתאפשר לנו קיום בחברה הנוכחית. פתאום המשכורת ותנאי העבודה הופכים להיות השאלה המרכזית בעבודה. הרבה יותר מהשאלה אם היא סוג העבודה שחיפשנו, או אם היא סוג הדבר שרצינו לעשות במהלך היום. החלומות שלנו מצטמצמים לשאלה כיצד נוכל לעבוד כמה שפחות ולעשות כמה שיותר כסף, ורצוי שיהיה נוח. אם אנחנו עושים משהו שמעניין אותנו אפילו במעט זה רווח צדדי טוב, שלא לומר שעלינו להרגיש אסירי תודה שניתנה לנו הזדמנות שכזו. חלומות הילדות ששאלו אותנו עליהן הופכים להיות הסדרי קיום שאיבדו את זוהרם.

יוקרה היא עוד אחד מההיבטים של הסדר הקיום של העבודות שלנו. במהלך חיי אנשים שונים רצו שאעשה בחיי העבודה שלי משהו שבו "אוכל להשפיע", משהו שיהיה "משמעותי". הם בוודאי לא התכוונו לעבודה במפעל לוחות חשמל. עבודה מהסוג הזה אינה נראית כחשובה או משמעותית בחברה שלנו, ומשלמים עליה בהתאם. ועם זאת רק אתמול סיימתי לחווט ארון חשמל שישב במחלקה חדשה בבית חולים גדול. בעבודת היומיום שלי, סייעתי ממש בידיי שלי, להצלת חיים, בשכר מינימום. מדוע, כחברה, איננו מתייחסים לעבודה כזו כמשמעותית?

מפעל הלוחות שבו אני עובד מציע את אחד ההסדרים הגרועים (אך לא בלתי נפוצים) שהחברה שלנו מציעה: שכר מינימום, סכנה לפגיעה פיסית, מעט הכרה חברתית בחשיבות העבודה, שעות עבודה רבות, וצורך לעשות שעות נוספות רבות בכדי להוסיף מעט לפרנסה. לא במקרה מרבית העובדים במפעל הם עולים ו/או אנשים לקראת הפנסיה שיתקשו למצוא עבודה אחרת ועדיף להם לעבוד בשקט ובמשמעת כדי לא לאבד את מקור הפרנסה הבטוח שלהם. לא במקרה חברים רבים במפעל אמרו לי שכדאי לי למצוא משהו טוב יותר. אני יכול למצוא עסקת חבילה טובה יותר. לדעתם, הם כבר לא יוכלו.

יתכן שעוד אמצא עבודה עם עסקת חבילה טובה יותר. אין ספק שאשמח להרוויח מעוט יותר כסף ולעבוד פחות. אבל מה שאני באמת מחפש זה חברה ללא עסקות חבילה. חברה שבה לתקוות ולחלומות שלנו יש ערך.

בחזרה למסחה

"אלה היו ימים טובים" אמר חברי בעוד אנחנו יושבים במרפסת חשופת-הבטון של הדירה הקטנה שהוא בונה לעצמו מעל בית הוריו. הוא התייחס לזיכרונותיי ממשחק הכדורגל ששחקנו הוא ואני, יחד עם עוד חברים, לפני כעשר שנים. המגרש ששיחקנו עליו אז לא היה בנוי דשא, וגם לא אספלט, אלא אדמה שיושרה לפני כמה ימים בידי הבולדוזרים למטרת בניית גדר ההפרדה. זו הייתה האדמה של חבריו לכפר מסחה, כפר באזור סלפית שגובל בהתנחלות אלקנה, רבע שעה מאריאל.

Reisman

אורי ריזמן ,"נוף". בציורי הנוף שלו, בוחר אורי ריזמן את הנוף המציאותי ובורא אותו מחדש כאלמנטים אומנותיים פשוטים, מופשטים: צבעים, צורות, קווים. כך גם אנחנו צריכים למצוא דרכים לאתגר את המציאות: לראות אותה כפי שהיא בקוויה ובצורותיה הבסיסיים ביותר ולסלול יחד בתוכה את דרכינו החדשה.

אחרי משחק הכדורגל באותו היום לקח אותי חברי, שהיה אז בן 15, אל ביתו שבכפר. הכרנו זה את זה עוד לפני אותו היום, במסגרת מאהל מאבק משותף שהקים תושב הכפר. טוואי הגדר המיועד התעתד להעביר את אדמותיו אל מעבר לצדה השני, מה שיהפוך אותן לבלתי נגישות עבורו ויביא לסכנה של ממש לפרנסתו. אותו תושב החליט לעשות מעשה, הקים מחנה מאבק באדמות שבהן נעשית העבודה על הגדר, והזמין פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים להיות שותפים למאבק.

מדובר היה בימים הראשונים של המאבק העממי המשותף כנגד הגדר. הרבה לפני שפעילים מצאו את עצמם נושמים גן מדמיע בבלעין על בסיס שבועי. מאות ישראלים הגיעו אז לאותו המחנה, ישנו בו בשקי שינה תחת כיפת השמיים יחד עם פלסטינים תושבי הכפר ותושבי הכפרים הסמוכים, ודיברו אל תוך הלילה על השאלות הקשות, המורכבות והכואבות ביותר: על פרנסה, כיבוש, גידול ילדים, ביטחון, דת, ועל הסיכוי לעתיד משותף.

במובנים רבים, המחנה של מסחה היה המקום שאפשר את הניסויים המעמיקים הראשונים של פעילים פלסטיניים וישראלים במאבק משותף כנגד הגדר. היו עוד מאבקים משותפים חשובים באותה תקופה במספר כפרים בסביבה, אבל במסחה התאפשר משהו יקר ערך: האפשרות לפלסטינים וישראלים רבים לבנות יחסי עומק תוך כדי מאבק. מערכות היחסים שנבנו בין הפעילים באותה התקופה והלקחים שנלמדו מהן תוך כדי המאבק המשותף שוכפלו והותאמו במהירות מזהירה באותם ימים, כפר אחרי כפר, כמעט בכל מקום שבו הגדר נבנתה על אדמותיהם של תושבים.

המאבק נגד הגדר במסחה לא נחל ניצחון של ממש על פני הקרקע. הייתי נוכח בבוקר שבו הרסו את הדיר של אחד ממשפחות הכפר, שביתם מוקף כעת בגדר מכל עבריו. התיישבנו במעגל, פלסטינים, ישראלים, וכמה פעילים בינלאומיים, אחזנו זה בזו, והתנגדנו בלא אלימות, אבל בנחישות, לפינוי על ידי כוחות הצבא שהגיעו למקום כדי להבטיח שהדיר ייהרס. נלקחנו כולנו יחד לתחנת המשטרה באריאל, בעוד הדיר נהרס מאחורינו. הבית פשוט היה קרוב מדי לטוואי הגדר, קרוב מדי לאלקנה, ולכן הפתרון של מתכנני הגדר היה להקיף את הבית בגדר מכל עבריו, כך שעל מנת לצאת מהבית אל הכפר צריך יהיה לפתוח שער מיוחד ובלעדי בגדר. הדיר הפריע לגדר המקיפה המיועדת ולכן דינו היה הרס.

מסחה הייתה גם המקום הראשון במאבק כנגד הגדר שבו מפגין ישראלי נפצע מירי של חיילי צה"ל. גיל נעמתי, נורה אז ברגלו בהפגנה, לאחר שהוקמה כבר הגדר בכפר. דיון ציבורי שערכנו, סטודנטים פעילים באוניברסיטת תל אביב ביום שאחרי האירוע, סחף אליו מעל מאה חמישים סטודנטים מבולבלים, מודאגים, זועמים.

עשר שנים מאוחר יותר, ביושבנו במרפסת ביתו הבנוי למחיצה, מתאר בפני חברי את מציאות חיי ההרגל של היומיום שלאחר תום המאבק כנגד הגדר בכפר. כעת, המאבק הוא על ברירות הישרדות מינימאליות: תושבי הכפר שאדמותיהן קרובות לגדר, נאבקים בבירוקרטיה, הישראלית-פלסטינית המשותפת, כך שיאפשרו להם לעבוד על אדמתם לא רק בתקופת מסיק הזיתים, ומתלוננים על המגבלות במעבר בגדר בתקופת המסיק. אחרים מתאמצים למצוא עבודה שתוכל להכניס מאה שקלים ליום. אחד עובד במשטרה הפלסטינית, האחר עובד כמסגר אל מול קבלנים ישראליים, השלישי עושה אותו הדבר בנגריה.

במציאות הנוכחית אנשים מתקיימים על המינימום האפשרי, עסוקים בגירוד קיומם, ומותירים מאחור את התקווה לעתיד טוב של ממש. ומציאות זו נוחה להשארת הסדר על כנו. לכן, עם פרוץ ההפגנות   האחרונות בעקבות מותו של העציר ערפאת ג'ראדאת ומאבקם של העצורים הפלסטינים שובתי הרעב נעשה מאמץ מהיר לדכא אותן, הן צבאית, והן להעביר לרשות הפלסטינית כספים מעוכבים. מדובר במחיר קטן להחזרת ה"סדר" על כנו – תחושת הנורמאליות בקרב הישראלים, וגירוד הקיום השקט בקרב הפלסטינים.

ימי המחנה היו ימים טובים בעיני חברי לא רק בגלל שהיום המציאות הכלכלית והפוליטית השוררת בגדה המערבית קשה יותר מזו ששררה לפני הקמת הגדר. לא רק משום שגירוד הקיום של היום הוא קשה ומסובך יותר. אלא משום שהיינו אז בתנועה. חיפשנו דרכי מאבק חדשות (אפילו אם חדשות-ישנות), בנינו קשרים וגשרים, ניסינו דרכים לאתגר באופן יום-יומי את המציאות המתהווה על ידי הבולדוזרים הסמוכים.

בין אם יתפתח גל ההפגנות הנוכחי לכדי מאמץ בעל עוצמה ובין אם לאו, עלינו לחפש היום דרכים חדשים לאתגר יחד את המציאות של היום. אנחנו צריכים ליצור מחדש הזדמנויות שבהן יוכלו להיווצר מערכות יחסים שיצמיחו מאבקים משותפים מסוגים חדשים. מאבקים שבהם אנחנו נאבקים על הכול. לא על שינוי טוואי של גדר, הקלות במחסומים או מתן היתרי כניסה למטרות עבודה, אלא מאבקים שתובעים בצורה פעילה מציאות שבה כולם יוכלו לשגשג. לא לגרד קיום, ולא לפלל לשקט מדומה וזמני. אנחנו צריכים לשוב למסחה.

במחשבה על שישים שנותיי הבאות

קזימיר מלביץ', קוביה אדומה ושחורה, 1915. בעוד ציור זה עשוי להיראות פשוט וסטטי, עומדת מאחוריו מהפכה חסרת תקדים שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 בתפיסת האומנות, שמלביץ' היה ממוביליה. הציור חדל מלהיות חלון ריאליסטי לעולם והפך להיות פרי היצירתיות ההרפתקנית של האמן.

קזימיר מלביץ', קוביה אדומה ושחורה, 1915. בעוד ציור זה עשוי להיראות פשוט וסטטי, עומדת מאחוריו מהפכה חסרת תקדים שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 בתפיסת האומנות, שמלביץ' היה ממוביליה. הציור חדל מלהיות חלון ריאליסטי לעולם והפך להיות פרי היצירתיות ההרפתקנית של האמן.

התעוררתי מוטרד. גירעון המדינה תפח לממדים גבוהים; הממשלה הבאה צפויה להנחית עלינו גזירות כלכליות כבדות, וזה עתה ציינתי את יום הולדתי ה-32. מצאתי את עצמי שוכב במיטה וחושב על תכנית הפנסיה שלי. היא כמעט ואינה קיימת.

במהלך שנות העשרים לחיי, שבהן עבדתי בעיקר בעבודות קצרות טווח או בלתי יציבות, השקעתי מעט מחשבה ליציאתי העתידית לגמלאות. כאשר חשבתי על עתידי נהגתי, בהתרסה כנגד המציאות הקיימת, לתכנן את בואה הוודאי של המהפכה, כך שהזדקנות תחשב על ידי החברה כיקרת ערך ודורשת תשומת לב ומחשבה משמעותיים. החברה העתידית שעליה חשבתי תדאג לכך שלאחר חיי עבודה ארוכים ובעלי ערך,  יוכל כל אדם לפרוש לגמלאות בכבוד ולחיות היטב.

לא הייתה זו נקודת מבט שמיהרתי לחלוק עם אחרים. בשל הדאגה הבלתי פוסקת המושטת על כולנו לגבי עתידנו הכלכלי, האמנתי שרעיונות מסוג זה לא יתקבלו היטב בקרב סביבתי הקרובה. אבל בסתר לבי המשכתי להחזיק ולהשקיע בתכנית הפנסיה האישית שלי (אולי תכנית הפנסיה ההיסטורית הראשונה שהיא באותה העת פרטית וחובקת-כל).

כעת, כאשר לא ניתן להכחיש יותר את כניסתי לשנות השלושים לחיי, מחשבות על תכנית פנסיה חולפות מדי פעם בראשי, גם מבלי שאוותר על תקוותיי במהפכה העתידית. מחשבות אלה כופות עליי מבט מעמיק יותר אל הפרטים הקטנים של החיים תחת הסדר העולמי הנוכחי. פנסיונרים רבים במדינה זו מסתדרים בקושי עם הפנסיות הפרטיות הצנועות שיש ברשותם, בתוספת קצבת הביטוח הלאומי הזעירה. זקנה במדינה זו, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, היא מילה נרדפת לעוני.

ומה אם דבר לא ישתנה? מה אם לא יהיה סוף להחנקת אפשרויותיו הכלכליות של הפרט, המשולבת בתרבות שבה הצלחה אישית ואנוכית היא המניע המכריע לפעולה?

כאשר אני מביט אל שישים השנים שקדמו להולדתי בראשית 1981 (שהן פחות או יותר שישים השנים לאחר הולדתה של סבתי), לא נראה כי יציבות היא מאפיין מרכזי של אותן השנים. מדובר בשנים רוויות מלחמה, משברים כלכליים וממשלות קשות-עורף.

אמנם, אין אלה מסוג המחשבות ההיסטוריות המניחות את הדעת כך שיגרמו לי לרצות לקפוץ מהמיטה ולהפסיק לשקוע במחשבות על תכנית הפנסיה שלי.

עם זאת, מעבר לחרדותיי הראשוניות, במבט מעמיק יותר אל הדברים שהושגו בשישים השנים שלפני כניסתי לעולם, מבצבצת תמונה מעניינת ולא חסרת תקווה. לצד חורבותיהן של אותן השנים, עומדים גם הישגים משמעותיים וארוכי-טווח אותם השיגו אנשים ברחבי העולם במאבקם למען חברה טובה יותר.

בשנות חייה הראשונות של סבתי, התקבלה לראשונה זכות הבחירה של הנשים, במדינה אחר מדינה, לאחר מאבק רב שנים. אנשים בני דורי עשויים לחוש כי שותפותן של נשים בתהליך הפוליטי עשוי להידמות למציאות טבעית שהייתה עמנו תמיד. למעשה, מדובר היה בהצלחה שהייתה תולדה של מאבק קשה ועיקש. על אף המגבלות העצומות של המערכת הפוליטית, המיעוט המתמשך של נשים בגופים הפוליטיים, והעובדה שדיכוין של נשים לא פס מן העולם רק בשל קיומה של זכות הבחירה לנשים, הצלחה זו עומדת בעינה כאבן דרך רבת משמעות.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מדינות רבות, שהיו נתונות קודם לכן לשלטון קולוניאלי, נאבקו והשיגו עצמאות רשמית. עצמאות זו צומצמה מאז עד מאוד על ידי רדיפת הבצע של המדינות העשירות ועליונותן הצבאית, אבל היא הפכה את חלום העצמאות למציאות ברת-השגה שניתן להיאבק עבורה ולנצח.

המהפכות הסוציאליסטיות של המאה העשרים, למרות מוגבלותן ואובדן הדרך שלקו בה, הציבו את האתגר של תעסוקה, בריאות, דיור והשכלה לכל, והראו שניתן לממש אתגר זה במציאות. המהפכה הקובנית הקימה, בשלב מוקדם לחייה, פרויקט שבו, בתוך שנתיים בלבד, למדה כל האוכלוסייה קרוא-וכתוב. במדינה שבה כמעט חצי מהאזרחים לא ידעו קרוא-וכתוב לפני המהפכה, מדובר בהצלחה שניתן להסבירה רק על ידי כוחו של עם שהוצת על ידי האפשרות לקבוע את גורלו לראשונה.

לבסוף, הישגים משמעותיים הושגו גם במאבק כנגד הגזענות. אנשים רבים נאבקו להפוך את ההפרדה הגזעית בארצות הבית, מורשתו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. ניתן לחזות באדוותיהן של מאבק זה עד ימים אלה, בעוד מתרבים המאבקים השואפים למגר את צורותיה המגוונות של הגזענות בעולם כולו.

אלו הם אך כמה דוגמאות לשינויים שהתרחשו בעולם בששים השנים שטרם לידתי. חלק מהישגים אלה נותרו חלקיים, אבל חשיבותם עומדת בעינה. אפילו במהלך תקופת חיי הקצרה נעשה ברור שאי-שקט חברתי ופוליטי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית והפוליטית. החל מסופו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ב-1994, דרך תנועות הפורום החברתי העולמי של תחילת שלנו ה-2000 והמאמצים הלטינו-אמריקאיים החדשים לעשות את מדינותיהם לשלהם, ועד האביב הערבי שרוחו עוד מהלכת על פני המזרח התיכון והעולם, נדמה שהאפשרויות החוזרות ונשנות לשינוי פשוט אינן פוסקות.

בהתחשב בראיות שעומדות בפני, חברה אינדיבידואליסטית ויציבה כבר אינה נראית מוחשית כפי שנדמתה קודם לכן, עת התעוררתי בחשש מפני הגזרות הכלכליות המתוכננות על ידי הממשלה הישראלית העתידית. האם יתכן שחברה שתכיר בערכם של אנשים עם הזדקנותם תצליח לבוא אל הפועל בשישים השנים הקרובות? לעולם אין לדעת. מה שבטוח הוא שלא ניתן לשלול את קיומה של האפשרות.

בקומי מהמיטה, ניסחתי מחדש את מדיניותי הפנסיונית: לא אוותר על חסכוני הפנסיוני, אבל בו בזמן, במקום להסתמך על חסכונות כספיים מעורפלים בחברה הארעית והשברירית של היום – שיציבותה אינה אלא מראית עין מטעה – אשקיע את מיטב זמני, מחשבתי ומאמציי בכוח המשמעותי ורב הערך שהוא המאמץ האנושי המשותף, הפרוש על פני דורות ויבשות, למען עולם שבו נוכל כולנו לגדול ולשגשג לאורך התבגרותנו והזדקנותנו.