פיטורים במפעל

פרננד לג'ר, עובדי הבניין 3, 1950.

פרננד לג'ר, עובדי הבניין 3, 1950.

במפעל לוחות החשמל שבו אני עובד, אף אחד אינו עובד במקום קבוע. כל עובד מקבל כסא ועגלה על גלגלים, ואתu עוברים מלוח ללוח. כאשר מסיימים את העבודה על לוח אחד, עוברים לעבודה על לוח פנוי אחר. זו דרך טובה להכיר את המפעל, ולפגוש אנשים חדשים שהופכים להיות שכנים חדשים לכמה ימים, עד שעוברים ללוח הבא.

בשבוע שעבר, לאחר שסיימתי את העבודה על הלוח האחרון, ניגשתי, כרגיל, למנהל העבודה וביקשתי ממנו לוח חדש. במקום לתת לי לוח חדש, הוא ביקש ממני להוסיף נורות לד לכמה לוחות קטנים שכבר חווטו, וחיכו למשלוח הנורות. לרגע נעלבתי והתמלאתי דאגה: האם אינני חווט טוב ולכן נשלחתי למלא כמה חורים חסרי משמעות? כעבור שעה, לאחר שסיימתי את חיבור הנורות, חוסר הבטחון התחלף בבלבול: הועברתי לעבוד על לוח ראשי גדול, מסוג שכמוהו טרם עשיתי. לוח שדורש מיומנות וחשיבה מסוג אחר מהלוחות שעשיתי עד עתה. שמחתי על ההזדמנות ללמוד דבר מה חדש, אבל משהו נראה שלא כשורה: ברגע אחד נדמה שלא היתה עבודה בשבילי, וברגע שני התבקשתי לעשות את העבודה המאתגרת והמעניינת ביותר שזכיתי בה עד עתה במפעל.

סיבוב מהיר במפעל הסביר את מה שחשתי על בשרי: אין לוחות במפעל הלוחות. יש מחסור בעבודה. בשבעת החודשים שלי במפעל, כבר הכרתי מצבים כאלה, שבהם יש ירידה בכמות העבודה. בזמנים כאלה העובדים נוטים להאט את קצב עבודתם, כדי שלא להגיע למצב שבו לא תהיה עבודה בשבילם, שבו הם יראו מיותרים.

בשיחה ארעית עם אחד השכנים שלי בלוח החדש (מדובר על לוח גדול, שעובדים עליו כעשרה אנשים יחדיו) התגלה שהמצב חמור עוד יותר: שלושה אנשים קיבלו הבוקר מכתבי פיטורין.

חרושת השמועות החלה מיד: שלושת האנשים פוטרו כי היו עובדים בעיתיים, למרות שאחד מהם עבד במפעל כבר 13 שנה; מתוכנן עוד גל של פיטורים שבו יפוטרו חמישה עובדים נוספים; אין כרגע עבודה במפעל ולכן ההנהלה מנצלת את ההזדמנות בכדי להפטר מאנשים בעיתיים; כדאי להזהר בתקופה הקרובה ותמיד להראות כאילו אתה עובד, מכיוון שעכשיו ההנהלה מסתכלת עלינו בזכוכית מגדלת. הסברים ותחזיות לרוב. מידע אמיתי או הסבר על פשר הפיטורים ועתיד המפעל לא עמדו על הפרק.

אבל לפיטורים היו גם רמיזות מקדימות. בשבועות האחרונים נמצאה במפעל עובדת מטעם ההנהלה שלא הכרתי קודם לכן, שהייתה עוברת בין העובדים בשקט ולפעמים שואלת אחד מהעובדים שאלות או משוחחת אתם קצרות. להמצאות שלה הייתה יכולה להיות משמעות אחת בלבד, שקיבלה משנה תוקף בעקבות הפיטורים: "התייעלות" – לגלות איך אפשר לעשות את אותה העבודה בעלות פחותה.

העלות של העבודה במפעל היא נמוכה מראש – שכר מינימום לכולם, בנוסף לבונוסים חודשיים קטנים שמהווים, כביכול, חלוקה של רווחי המפעל. העלות הנמוכה של העבודה במפעל מביאה עמה מחיר שההנהלה לא יכולה שלא להכיר בו: עובדים לאט. במחיר הזה, אין סיבה לעבוד מהר. ובמפעל לוחות חשמל לעובדים יש שליטה רבה מאוד על מהירות ואופן הייצור. זוהי לא עבודה ממוכנת. הכל נעשה בידיים. אם נרצה לעבוד מהר והיטב, זה בידינו. באם לא, העבודה תיעשה לאט יותר. שכר המינימום יוותר בעינו.

ההנהלה בחרה, כפי הנראה, לשלם סכומים גדולים לחברה מייעצת, כדי לבחון כיצד ניתן לייעל, כלומר, להוזיל, את העבודה במפעל. הפתרון שהגיעו אליו, באופן לא מפתיע, הוא כמובן פיטורי עובדים. אבל במקור האמיתי של חוסר היעילות – השכר הנמוך והיחס הגרוע לעובדי המפעל, ההנהלה החליטה שלא לגעת. 

הפיטורים, כמובן, גרמו לכך, שלכמה ימים אנשים עבדו ביתר אינטנסיביות על הלוחות שלהם, מחשש למקום עבודתם. אבל בתוך כמה ימים, חזר שכר המינימום לקבוע את קצב המינימום של העבודה.

חלוקת העבודה במפעל תמיד הזכירה לי את המנופקטורה של ימי-הביניים, כפי שהסבירו לי אותה בשיעורי היסטוריה בתיכון: לכל עובד יש חלק קטן ופשוט בתהליך הייצור של כל מוצר. אין שיתוף פעולה של ממש בעבודה, אלא כל אחד עושה לבדו את חלקו. כך במפעל יש מי שעובד על הרכבת לוח החשמל, חווטים, כמוני, שמעבירים חוטים בין המפסקים והמרכיבים השונים בלוח, ממספרים שמרכיבים פתקאות פלסטיק קטנות על כל כבל למען זיהויים, בודקים שמוודאים שהלוח נעשה נכון, אנשי ה"פיניש" – שעושים את הניקיון והצחצוח הסופי של הלוח לפני מסירתו למזמין, ומנקים שדואגים שאפשר יהיה להמשיך לעבוד על רצפת המפעל.

אחד החברים הטובים שלי במפעל אמר לי בימים האלה שלדעתו חלוקת העבודה במפעל היא כזו מכיוון שכך קל יותר להכשיר עובדים חדשים מהר. לא צריך ללמד אותם הרבה. במצב כזה, אף אחד אף פעם אינו חשוב מדי למפעל. אין אף אחד שיודע כיצד להרכיב לוח היטב מההתחלה ועד סופו. אין אף אחד שאין לו תחליף.

יומיים לפני ההודעה על הפיטורים הוזמנתי למבחנים פסיכוטכניים לעבודה חדשה שהתמודדתי אליה. אחד המבחנים הממוחשבים שהייתי צריך לענות עליהם ניסה לבחון בכל מני צורות את היושר והמוסר שלי כעובד: האם גנבתי אי פעם דבר מה ממקום העבודה שלי? האם זה מוסרי בעיניי לגנוב ממקום העבודה שלי?

סבב הפיטורים במפעל גרם לי לתהיות ביחס לשאלות שהייתי צריך לענות עליהן באותו השאלון. בזמן שאני צריך להבחן לגבי היושר התעסוקתי שלי, חברות יכולות לשלם לעובדיהן שכר נמוך, ולפטר אותם בהינף יד, לאחר שנות עבודה רבות, מבלי שהמדינה יכולה להבטיח מקור פרנסה כלשהוא לאותם אנשים.