פרידה מהמפעל

הלוח האחרון עליו עבדתי במפעל הוא לוח קבלים. לוח זה עוזר כדי להפחית את צריכת החשמל של המתקן אליו הוא מיועד. הלוח נותר בלתי גמור עם עזיבתי את המפעל, אבל גם בגרסאתו הבלתי גמורה, במבט מקרוב ניתן להבחין כיצד בניית לוחות מסוג זה דורשת מיומנות ותכנון מורכבים ומעניינים.

הלוח האחרון עליו עבדתי במפעל הוא לוח קבלים. לוח זה עוזר כדי להפחית את צריכת החשמל של המתקן אליו הוא מיועד. הלוח נותר בלתי גמור עם עזיבתי את המפעל, אבל גם בגרסאתו הבלתי גמורה, במבט מקרוב ניתן להבחין כיצד בניית לוחות מסוג זה דורשת מיומנות ותכנון מורכבים ומעניינים.

שבעה חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד במפעל לוחות החשמל. כשהגעתי למפעל, לא חשבתי שאשר כל כך הרבה זמן. כשעזבתי לפני כמעט שבועיים כבר, לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

זה כמה זמן שאני מחפש עבודה אחרת. לא באינטנסיביות יתרה, אבל שבתי לשליחת קורות חיים באתרי חיפושי העבודה הידועים, ולשיטוט באתרים של מעסיקים פוטנציאליים. גם התקשרתי לעובדת בחברת כוח אדם שעזרה לי להשיג עבודה אחרת שלא צלחה לפני שהגעתי למפעל. הגיע הזמן להמשיך הלאה, והשאלה הייתה לאן וכיצד.

חיפוש עבודה אינו תחביב שלי. אתרי חיפושי העבודה הופכים את המשימה הבסיסית למעשה כמעט חסר מחשבה. הצעות העבודה נשלחות בנאמנות מדי יום ובכמות גדולה לתיבת הדואר שלי, ולי נותר רק ללחוץ על כפתור שליחת קורות החיים, ולחוש מסופק שהמשכתי בחיפוש העבודה. תחושת הסיפוק המיידי היא בהחלט ממכרת, אבל היא מועילה רק לעתים קרובות למי שמחפשים עבודה. כפתור ה"שלח" הביא לי ראיון עבודה (שהיה מוצלח) במפעל קרוב לייצור קופסאות פלסטיק ואלומיניום. לאחר לבטים רבים החלטתי שלא להמשיך את תהליך הקבלה למפעל, מכיוון שזה היה דורש ממני עבודה בשלוש משמרות, דבר שדורש ממני מחויבות לעבודה שאינני מוכן לקחת על עצמי.

מודעה שהופיעה באתר בית הספר להנדסאים, בו למדתי, הובילה אותי לראיון בכרמלית ולמבחנים פסיכוטכניים שבעקבותיו. תמיד אהבתי את תחושת הסקרנות המתוחה שמלווה כאלה תהליכים: "האם עברתי שלב?", "הם יתקשרו אלי?", "יש סיכוי שאתקבל?". הפעם, לא חשבתי שאתקבל, והופתעתי לקבל טלפון אחר צהריים אחד, שבוע לאחר המבחנים, שבו נודע לי שהתקבלתי לעבודה. שינוי מהיר. ממצב של ציפייה מתוחה לתשובה שחשבתי שתהיה שלילית, ותשאיר אותי בסדר היום המוכר של העבודה במפעל, מצאתי את עצמי מתארגן לעזוב את העבודה במפעל בתוך ימים ספורים, ומתכuנן להרפתקאה חדשה ולא מוכרת.

הימים שנקםט היו מלאי התרגשות מהולה בעצבות. שיחות פרידה שיזמתי עם חברים במפעל הובילו לשיחות מעניינות, ומצאתי את עצמי מצטער שאני עוזב, כי יש עוד כל כך הרבה מה לעשות שם במפעל (וכוונתי לא ללוחות נוספים שאפשר לחווט).

בעבודה במפעל תמיד שמתי דגש על מערכות היחסים שלי עם חבריי לעבודה. נהניתי מכל הזדמנות להכיר מישהו חדש, ומכל שיחה מעניינת שפתחה עולם חדש. אבל למרות שהעבודה עצמה הייתה לי חשובה פחות מהאנשים שאתם עבדתי, בשבעת החודשים שבהם עבדתי במפעל למדתי המון על עבודה עם חשמל. למדתי כיצד לעבוד עם כלים. אי אפשר לספור את כמות הברגים שהברגתי או הכבלים שחשפתי וחיברתי. זה עשויי להראות כדבר טריוויאלי. אבל האמת היא שבכל לוח הייתה חבויה עבודת מחשבה, תכנון וביצוע שאינה טריוויאלית. עבודת חיווט איכותית אינה מובנת מאליה בשום צורה. ולאורך כל הדרך, ממש עד לשבועי האחרון במפעל, המשכתי ללמוד דברים חדשים. ולא רק בגלל שאני לומד לאט.

ועדיין, מעבר למיומנויות שרכשתי בעבודה במפעל, הדבר המשמעותי שנותר ושנחרט בי באופן העמוק ביותר מתקופת העבודה במפעל הוא הקשר שלי עם חבריי לעבודה.

נתי ויוסוף למדו אתי חשמל בבית הספר להנדסאים, והיו חברים שאפשר היה לסמוך עליהם לאורך כל תקופת העבודה. טהא, שהיה הראשון ללמד אותי ולעבוד אתי, תמיד היה סובלני אתי, ותמיד פתוח לשיחה. יעקוב ליווה אותי בלוח הגדול הראשון שעבדתי עליו (זה שנשלח לבית חולים הדסה), שתמיד היה פתוח ללמד אותי דברים חדשים, ושהרכות שלו כבשה אותי מהרגע הראשון. יורי סיפר לי סיפורים רבים על החיים במולדובה, שבה גדל, וחלק אתי את מחשבותיו על החברה בברית המועצות,שיוותרו בלבי ובמחשבתי לתקופה ארוכה. בוריס, מהנדס שעלה מאוקראינה לפני כמה שנים בודדות ותמיד השקיע מאמצים רבים לעזור לי בכל מה שביקשתי או שאלתי, וסיפר לי סיפורים רבים על אוקראינה, על החיים שם, ועל מחשבותיו על העולם.

ישי, שהוא ואני דברנו לא פעם על ישראל-פלסטין, תמיד בלי להסכים. אני זוכר שפעם אחת אמרתי לו שכדי למצוא פתרון צריך לאפשר שכולם יוכלו לחיות היטב. בתגובה הוא ענה לי משהו כמו: "צריך להתחיל פה – תראה איך שאי אפשר לחיות בארץ הזו". אף פעם לא האמנתי שקבוצה אחת יכולה לשגשג כאשר אחרת נשארת מאחור, אבל בלי קשר לשאלה מה צריך לעשות קודם, הוא כמובן צודק, פה ממש צריך להתחיל.

משה, שנכנס לעבודה במפעל מעט אחריי, אך יש באמתחתו שנים רבות של ניסיון עבודה, והיה לחבר שעזר לי בעבודה במפעל ובדברים רבים מחוצה לו. הספות בסלון שלנו יושבות בסלון שלנו כעדות לחברות שלו – כאשר גילה שבתו מוסרת את הספות שלו, ישר הציע לי אותם כי הוא ידע שאנחנו עוברים דירה.

קמיל, שהכרתי יותר לעומק רק לקראת סוף תקופתי במפעל, שימח אותי במה שחלק אתי על חייו, חימם את לבי עם האופן שבו שמח בשבילי על המעבר לעבודה החדשה.

שאול, שעלה מארגנטינה לפני לא מעט שנים, ביקש ממנו לעבוד אתו יום אחד בספירת מלאי במחלקה שלו, בגלל שאני דובר ספרדית סבירה, ובכך אפשר לי את יום העבודה המהנה והמצחיק ביותר שהיה לי במפעל.

ואלכס, שעלה גם הוא מארגנטינה, והיה לי לחבר של אמת. ראיתי תמונות של המשפחה שלו, שמעתי עליהם סיפורים, ושיתפתי אותו בלבטיי ובמחשבותיי. שמעתי ממנו על חוויותיו ממקור ראשון בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. את הנדיבות הבלתי נדלית שלו בכל דבר ותחושת החברות והאחווה שהוא מבטא כמעט בכל פעולה, אשא אתי תמיד.

כל אלה ועוד ישארו אתי בתור זכרונות נצורים וחברויות יקרות שרקמתי במהלך שבעת החודשים האלה. היו כמובן גם זמנים קשים, אבל אין להם כל חשיבות כעת. החברות היא שנותרת.

2 תגובות

  1. Timna Raz · דצמבר 4, 2013

    אתה הכי חמוד בעולם אני אוהבת אותך נורא,
    ממש מרגש לקרוא, לא ידעתי על כל האנשים האלה…

  2. naomi raz · דצמבר 4, 2013

    love your writing and the way you see the world. thanks so mcuh for putting it out there!!! an important voice for people and social justice

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s