ילדים צריכים גבולות. גם אנחנו, המבוגרים

image

כשאחותי שלחה לי את התמונה הזו מביקורה האחרון בארה"ב חשבתי לעצמי – ואוו, ככה נראית חבורה של טאבלטים צמאי-נדל"ן שמשתלטת על אולם הנוסעים. מעט מבוהל (כנראה שפשוט לא ביקרתי בשדה התעופה מזה זמן רב), התחלתי לתהות על מצב החברה האנושית – האם המסכים האלקטרוניים השתלטו עד כדי כך עלינו ועל החיים שלנו כך שאיננו יכולים להמתין שעה למטוס שלנו מבלי לנעוץ מבט במסך?

אולי נראה שאני נטפל לקטנות, אבל תנו לי עוד כמה דקות מזמנכם. אני חושב שמעורבות פה סוגיות רחבות הרבה יותר שכולנו צריכים להתמודד אתן.

בני בן השנתיים ממש אוהב נעליים מכל סוג: מגפיים, סנדלים, נעלי ספורט, נעלי בית – מה שבא. כשחברים נכנסים הביתה ומורידים נעליים, הוא יתקרב לנעליים עם עיניו הגדולות והנוצצות וירכיב אותן לרגליו בצחקוקי עונג. יש מעט דברים מהנים יותר מלצפות במחזה הזה.

אבל לפעמים, אחרי שקרה לו משהו קשה, מפחיד או מעציב, הוא ירוץ לחפש זוג נעלים כלשהן בקרבת מקום וישחק אתו בעצבנות, כאילו היו חייו תלויים באותו זוג נעליים. ברגעים כאלה, לא משנה בכמה ואיזה סוג של נעליים הוא ישחק, לא ניתן יהיה להשביע את הרעב שלו לנעליים. והמשחק שלו יעשה הרבה פחות יצירתי וחיוני. זה כאילו שהוא תקוע בתוך תקליט שבור והוא אינו משחק כבעבר.

מהניסיון שלי, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות כהורה בזמנים כאלה הוא להציב גבול ברור ואוהב, כדי שהוא לא יצטרך להמשיך ולמדוד עשרות נעליים בעגמימותו כי רבה. אני שם את ידי על החזה שלו בעדינות ואומר: "לא, אנחנו לא נמשיך עם הנעליים עכשיו. אני רואה שקשה לך. אני רוצה לשמוע". ועכשיו אני מתכונן להקשיב לו באהבה ובסבלנות בזמן שהוא מספר לי את רגשותיו מבעד לדמעות. כשאני מספיק נינוח וסבלני, הוא יבכה בצורה שובת לב כמה שהוא צריך, ולאחר מכן יחזור להיות שמח ומלא חיוניות כפי שהוא תמיד.

לפעמים, הילדים שלנו צריכים שנעמיד להם גבולות מסוג זה אם הם נכנסו למבוי סתום ואיבדו את תחושת החיבור שלהם אתנו. גבולות טובים לא מיועדים למנוע מילדים לעשות את הדברים שלא נוחים לנו או שמעצבנים אותנו. גבולות טובים גם לא מיועדים בשביל להגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. גבולות מסוג זה נוטים לגרום לילדים שלנו להסתגר בתוך עצמם כך שהם מפסיקים בהדרגה להראות לנו את המחשבות והדברים שמעניינים אותם, כיוון שקשה להם לראות שתהיה לנו תשומת לב בשבילם. גבולות טובים מיועדים לסייע להם כאשר הם נאבדים בתוך רגשות שכבדים עליהם.

אולם ההמתנה בשדה התעופה, כך נדמה לי, הוא דוגמא למקרה שבו אנו, המבוגרים, נאבדנו בתוך הרגשות הכבדים שבתוכנו.

כטכנאי שעובד בתחבורה ציבורית, אני יודע שכל התקנה של ציוד חדש כמו אותם טאבלטים מהממים דורש כמות לא מועטה של עבודת תשתית – הנחת צינורות וכבלים בקירות וברצפות, חיווט והתקנת ארונות חשמל חדשים, ועוד. כל זאת ועוד לא הזכרתי את הייצור של הטאבלטים עצמם, שכולל לא רק את הרכבת החלקים האלקטרוניים לכדי מוצר נאה ובלתי-מזיק לכאורה, אלא גם את עבודת כריית המתכות ההכרחיות לייצור המוצרים האלה – עבודה שהיא לרוב מסוכנת ונעשית בשכר זעום.

כחשמלאי אני חושב על כמות האנרגיה הנצרכת על מנת לאפשר למכשירים האלה לעבוד ללא הפסקה, ועל הנזק הסביבתי שיגרם מהטעינה החוזרת ונשנית של סוללות המכשירים עד אשר הן יאבדו את כל כוחן ויזרקו אחר כבוד, משאירות אחריהן הרים של חומרים רעילים שמזהמים את האדמה והמים שלנו.

יש שיאמרו שפרויקטים כאלה של תשתיות הם המנוע שגורם להרחבת הכלכלה, ומספקים עבודה שמביאה כסף חיוני לעובדים העניים. כעובד במשרה בשכר נמוך, אני יכול לומר שלא זו הסוג של הצמיחה שאנחנו מחפשים. זהו לא מסוג הפרויקטים שמשפרים את מצב העובדים. למעשה, זהו פרויקט שמסכן בטווח ארוך את בריאותם של כלל אוכלוסיית כדור הארץ ואת היציבות ארוכת הטווח של החיים על פני אותו כדור.

זוהי דוגמא טובה למקרה שבו אנחנו כמבוגרים זקוקים לגבולות. לעתים קרובות, במפגשים היומיומיים שלנו עם אכזבות או תסכולים, אנחנו מחפשים משהו שיספק לנו מקלט זמני מפני אותן רגשות. מכשירי כף היד האלה נוטים להיות אחד המפלטים של רובנו באותם זמנים. אבל אנחנו לא רוצים שאותם קשיים יומיומיים שאנחנו חווים יהרסו את בריאותם של אנשים אחרים או את הסביבה. עלינו להיות מסוגלים לראות בצורה אמיתית מה הצרכים שלנו ואילו משאבים באמת בנמצא. עלינו לתעדף את בריאות ילדינו וחברינו, ואת יציבות כדור הארץ, על פני מצבי הרוח הזמניים שאנו נקלעים אליהם.

אבל הבעיה היא שכאן אנחנו המבוגרים. מי יהיו אלה שיציבו לנו את הגבול בצורה רכה אך ברורה? חברות הענק שמייצרות את הפלאים הטכנולוגיים האלה, והחברות שמקיפות אותנו באותם מוצרים נסמכות יותר מדי בתלות שלנו באותם המכשירים. אם נשאיר את הדברים בידיהם, המצב שאותה תמונת שדה תעופה אקראית מתארת בצורה כל כך גלויה רק ילך ויחמיר.

נדמה לי, אם כן, שהאחריות נותרה עלינו לעמוד לצידנו כפי שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו.

עלינו להיאבק כך שסביבת המחייה על פני כדור הארץ לא תיהרס רק בשל הרצון ברווח כספי. עלינו להיאבק כך שאנו כעובדים לא נצטרך לעבוד בעבודות חסרות משמעות שמסכנות את בריאותנו ומשלמות שכר זעום בעבורן. לא מדובר בנושא זניח או שולי. אלה החיים שלנו ושל הילדים שלנו.  

מקום (באמת) בשביל כולם

image

כמעט מאתיים איש ואישה הגיעו לדבר עם איימן עודה בגן ציבורי במרכז חיפה

בערב שלפני יום הכיפורים השתתפתי באירוע יוצא דופן שהתקיים בגן ציבורי במרכז חיפה עם ח"כ איימן עודה שהוזמן כדי לקיים שיחה פתוחה ופומבית. הסיבה המיידית היתה הרגשות המתוחים שהתעוררו סביב היעדרות חברי הרשימה המשותפת מהלוויה של פרס. הערב עצמו היה חשוב הרבה מעבר לכך.
אנשים השקיעו הרבה כדי להגיע אתמול. אשה אחת שדיברה סיפרה שלקחה שלוש אוטובוסים כדי להגיע, ולא, היא לא היתה תומכת של איימן, והיא באה, אחרי התלבטויות רבות, כדי לומר לו דברים קשים שהיו על לבה ולשמוע את תשובותיו.
ואיימן, באותה מידה שהוא בא לדבר, הוא ביקש להקשיב. כאשר אנשים הקשו עליו, התקיפו אותו, אמרו כלפיו דברים לא קלים, הוא התעקש לשמוע אותם עד סופם, גם כשחברים אחרים בקהל היו חסרי סבלנות. הוא באמת ביקש שלכל אחד שהגיע אתמול יהיה מקום בערב החשוב הזה.
מבעד לרגשות הכבדים שיש בין יהודים לערבים בגלל הקשיים האמיתיים של החיים במדינה הזו, קשה לנו לפעמים להקשיב באמת ולשמוע את הדברים שאיימן אומר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לנסות. אני שמעתי אותו אומר אתמול, בכמה פעמים שונות, שהוא רוצה בעתיד שבו לכל אחד יהיה מקום אמיתי במדינה הזו. ושהוא רוצה שותפות. לא נרטיב נפרד לכל עם, הוא אמר, אלא סיפור משותף לכולם. וזה צריך להיות סיפור שאליו כולם נכנסים, שבו לכולם יש מקום.
אולי זה הדבר החשוב ביותר מאתמול בערב. איימן ביקש אתמול להגיד דברים מתוך ליבו שחשוב לו שאנחנו נשמע ונבין, גם אם הם קשים. אבל הוא גם ביקש לשמוע עד הסוף את הסיפור של כל מי שבא אתמול ורצה לדבר, גם אם הם קשים. זה היה כאילו הוא אומר – זו הדרך שבה לכולנו יכול להיות כאן מקום אמיתי. לכולם יש סיפור לספר והוא חשוב באופן שווה. ואנחנו צריכים לעשות מאמצים כך שלכולם יהיה מקום אמיתי להם ולסיפור שלהם.
כשאנשים בקהל רבו וזעמו זה על זה אתמול בערב דבר אחד היה ברור – כאשר אנחנו לא יכולים לשמוע את הקול של החברים והשכנים שלנו, גם לקול שלנו אין מקום.
לקראת יום הכיפורים זהו אתגר חשוב בשביל כולנו – מה אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל להקשיב לסיפורים שקשה לנו לשמוע?
אני סקרן לראות איך תראה השנה החדשה אחרי שניקח על עצמנו את האתגר הזה.

כאן תוכלו לצפות המפגש. ותודה לאסי בלכרמן על השידור וההקלטה.