ילדים צריכים גבולות. גם אנחנו, המבוגרים

image

כשאחותי שלחה לי את התמונה הזו מביקורה האחרון בארה"ב חשבתי לעצמי – ואוו, ככה נראית חבורה של טאבלטים צמאי-נדל"ן שמשתלטת על אולם הנוסעים. מעט מבוהל (כנראה שפשוט לא ביקרתי בשדה התעופה מזה זמן רב), התחלתי לתהות על מצב החברה האנושית – האם המסכים האלקטרוניים השתלטו עד כדי כך עלינו ועל החיים שלנו כך שאיננו יכולים להמתין שעה למטוס שלנו מבלי לנעוץ מבט במסך?

אולי נראה שאני נטפל לקטנות, אבל תנו לי עוד כמה דקות מזמנכם. אני חושב שמעורבות פה סוגיות רחבות הרבה יותר שכולנו צריכים להתמודד אתן.

בני בן השנתיים ממש אוהב נעליים מכל סוג: מגפיים, סנדלים, נעלי ספורט, נעלי בית – מה שבא. כשחברים נכנסים הביתה ומורידים נעליים, הוא יתקרב לנעליים עם עיניו הגדולות והנוצצות וירכיב אותן לרגליו בצחקוקי עונג. יש מעט דברים מהנים יותר מלצפות במחזה הזה.

אבל לפעמים, אחרי שקרה לו משהו קשה, מפחיד או מעציב, הוא ירוץ לחפש זוג נעלים כלשהן בקרבת מקום וישחק אתו בעצבנות, כאילו היו חייו תלויים באותו זוג נעליים. ברגעים כאלה, לא משנה בכמה ואיזה סוג של נעליים הוא ישחק, לא ניתן יהיה להשביע את הרעב שלו לנעליים. והמשחק שלו יעשה הרבה פחות יצירתי וחיוני. זה כאילו שהוא תקוע בתוך תקליט שבור והוא אינו משחק כבעבר.

מהניסיון שלי, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות כהורה בזמנים כאלה הוא להציב גבול ברור ואוהב, כדי שהוא לא יצטרך להמשיך ולמדוד עשרות נעליים בעגמימותו כי רבה. אני שם את ידי על החזה שלו בעדינות ואומר: "לא, אנחנו לא נמשיך עם הנעליים עכשיו. אני רואה שקשה לך. אני רוצה לשמוע". ועכשיו אני מתכונן להקשיב לו באהבה ובסבלנות בזמן שהוא מספר לי את רגשותיו מבעד לדמעות. כשאני מספיק נינוח וסבלני, הוא יבכה בצורה שובת לב כמה שהוא צריך, ולאחר מכן יחזור להיות שמח ומלא חיוניות כפי שהוא תמיד.

לפעמים, הילדים שלנו צריכים שנעמיד להם גבולות מסוג זה אם הם נכנסו למבוי סתום ואיבדו את תחושת החיבור שלהם אתנו. גבולות טובים לא מיועדים למנוע מילדים לעשות את הדברים שלא נוחים לנו או שמעצבנים אותנו. גבולות טובים גם לא מיועדים בשביל להגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. גבולות מסוג זה נוטים לגרום לילדים שלנו להסתגר בתוך עצמם כך שהם מפסיקים בהדרגה להראות לנו את המחשבות והדברים שמעניינים אותם, כיוון שקשה להם לראות שתהיה לנו תשומת לב בשבילם. גבולות טובים מיועדים לסייע להם כאשר הם נאבדים בתוך רגשות שכבדים עליהם.

אולם ההמתנה בשדה התעופה, כך נדמה לי, הוא דוגמא למקרה שבו אנו, המבוגרים, נאבדנו בתוך הרגשות הכבדים שבתוכנו.

כטכנאי שעובד בתחבורה ציבורית, אני יודע שכל התקנה של ציוד חדש כמו אותם טאבלטים מהממים דורש כמות לא מועטה של עבודת תשתית – הנחת צינורות וכבלים בקירות וברצפות, חיווט והתקנת ארונות חשמל חדשים, ועוד. כל זאת ועוד לא הזכרתי את הייצור של הטאבלטים עצמם, שכולל לא רק את הרכבת החלקים האלקטרוניים לכדי מוצר נאה ובלתי-מזיק לכאורה, אלא גם את עבודת כריית המתכות ההכרחיות לייצור המוצרים האלה – עבודה שהיא לרוב מסוכנת ונעשית בשכר זעום.

כחשמלאי אני חושב על כמות האנרגיה הנצרכת על מנת לאפשר למכשירים האלה לעבוד ללא הפסקה, ועל הנזק הסביבתי שיגרם מהטעינה החוזרת ונשנית של סוללות המכשירים עד אשר הן יאבדו את כל כוחן ויזרקו אחר כבוד, משאירות אחריהן הרים של חומרים רעילים שמזהמים את האדמה והמים שלנו.

יש שיאמרו שפרויקטים כאלה של תשתיות הם המנוע שגורם להרחבת הכלכלה, ומספקים עבודה שמביאה כסף חיוני לעובדים העניים. כעובד במשרה בשכר נמוך, אני יכול לומר שלא זו הסוג של הצמיחה שאנחנו מחפשים. זהו לא מסוג הפרויקטים שמשפרים את מצב העובדים. למעשה, זהו פרויקט שמסכן בטווח ארוך את בריאותם של כלל אוכלוסיית כדור הארץ ואת היציבות ארוכת הטווח של החיים על פני אותו כדור.

זוהי דוגמא טובה למקרה שבו אנחנו כמבוגרים זקוקים לגבולות. לעתים קרובות, במפגשים היומיומיים שלנו עם אכזבות או תסכולים, אנחנו מחפשים משהו שיספק לנו מקלט זמני מפני אותן רגשות. מכשירי כף היד האלה נוטים להיות אחד המפלטים של רובנו באותם זמנים. אבל אנחנו לא רוצים שאותם קשיים יומיומיים שאנחנו חווים יהרסו את בריאותם של אנשים אחרים או את הסביבה. עלינו להיות מסוגלים לראות בצורה אמיתית מה הצרכים שלנו ואילו משאבים באמת בנמצא. עלינו לתעדף את בריאות ילדינו וחברינו, ואת יציבות כדור הארץ, על פני מצבי הרוח הזמניים שאנו נקלעים אליהם.

אבל הבעיה היא שכאן אנחנו המבוגרים. מי יהיו אלה שיציבו לנו את הגבול בצורה רכה אך ברורה? חברות הענק שמייצרות את הפלאים הטכנולוגיים האלה, והחברות שמקיפות אותנו באותם מוצרים נסמכות יותר מדי בתלות שלנו באותם המכשירים. אם נשאיר את הדברים בידיהם, המצב שאותה תמונת שדה תעופה אקראית מתארת בצורה כל כך גלויה רק ילך ויחמיר.

נדמה לי, אם כן, שהאחריות נותרה עלינו לעמוד לצידנו כפי שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו.

עלינו להיאבק כך שסביבת המחייה על פני כדור הארץ לא תיהרס רק בשל הרצון ברווח כספי. עלינו להיאבק כך שאנו כעובדים לא נצטרך לעבוד בעבודות חסרות משמעות שמסכנות את בריאותנו ומשלמות שכר זעום בעבורן. לא מדובר בנושא זניח או שולי. אלה החיים שלנו ושל הילדים שלנו.  

מקום (באמת) בשביל כולם

image

כמעט מאתיים איש ואישה הגיעו לדבר עם איימן עודה בגן ציבורי במרכז חיפה

בערב שלפני יום הכיפורים השתתפתי באירוע יוצא דופן שהתקיים בגן ציבורי במרכז חיפה עם ח"כ איימן עודה שהוזמן כדי לקיים שיחה פתוחה ופומבית. הסיבה המיידית היתה הרגשות המתוחים שהתעוררו סביב היעדרות חברי הרשימה המשותפת מהלוויה של פרס. הערב עצמו היה חשוב הרבה מעבר לכך.
אנשים השקיעו הרבה כדי להגיע אתמול. אשה אחת שדיברה סיפרה שלקחה שלוש אוטובוסים כדי להגיע, ולא, היא לא היתה תומכת של איימן, והיא באה, אחרי התלבטויות רבות, כדי לומר לו דברים קשים שהיו על לבה ולשמוע את תשובותיו.
ואיימן, באותה מידה שהוא בא לדבר, הוא ביקש להקשיב. כאשר אנשים הקשו עליו, התקיפו אותו, אמרו כלפיו דברים לא קלים, הוא התעקש לשמוע אותם עד סופם, גם כשחברים אחרים בקהל היו חסרי סבלנות. הוא באמת ביקש שלכל אחד שהגיע אתמול יהיה מקום בערב החשוב הזה.
מבעד לרגשות הכבדים שיש בין יהודים לערבים בגלל הקשיים האמיתיים של החיים במדינה הזו, קשה לנו לפעמים להקשיב באמת ולשמוע את הדברים שאיימן אומר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לנסות. אני שמעתי אותו אומר אתמול, בכמה פעמים שונות, שהוא רוצה בעתיד שבו לכל אחד יהיה מקום אמיתי במדינה הזו. ושהוא רוצה שותפות. לא נרטיב נפרד לכל עם, הוא אמר, אלא סיפור משותף לכולם. וזה צריך להיות סיפור שאליו כולם נכנסים, שבו לכולם יש מקום.
אולי זה הדבר החשוב ביותר מאתמול בערב. איימן ביקש אתמול להגיד דברים מתוך ליבו שחשוב לו שאנחנו נשמע ונבין, גם אם הם קשים. אבל הוא גם ביקש לשמוע עד הסוף את הסיפור של כל מי שבא אתמול ורצה לדבר, גם אם הם קשים. זה היה כאילו הוא אומר – זו הדרך שבה לכולנו יכול להיות כאן מקום אמיתי. לכולם יש סיפור לספר והוא חשוב באופן שווה. ואנחנו צריכים לעשות מאמצים כך שלכולם יהיה מקום אמיתי להם ולסיפור שלהם.
כשאנשים בקהל רבו וזעמו זה על זה אתמול בערב דבר אחד היה ברור – כאשר אנחנו לא יכולים לשמוע את הקול של החברים והשכנים שלנו, גם לקול שלנו אין מקום.
לקראת יום הכיפורים זהו אתגר חשוב בשביל כולנו – מה אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל להקשיב לסיפורים שקשה לנו לשמוע?
אני סקרן לראות איך תראה השנה החדשה אחרי שניקח על עצמנו את האתגר הזה.

כאן תוכלו לצפות המפגש. ותודה לאסי בלכרמן על השידור וההקלטה.

עם הגב לקיץ שעבר והפנים לשנה החדשה

"צועדים ביחד" – משפחות של יהודים ופלסטינים, שותפים בבית הספר הדו-לשוני בירושלים צועדים לסיום המלחמה בפארק המסילה בירושלים. צילום: קיקה קירשינבאום

הקיץ האחרון היה חם מאוד. מהחמים שאני זוכר. ועדיין, החום הוא הדבר האחרון שאזכור ממנו. אני אזכור את הקיץ הזה כי הוא היה הקיץ הראשון של בני שנולד באמצע החורף. אני אזכור אותו בגלל המהירות שבה בני החל לזחול בכל הבית לקראת סוף מאי. ואני אנצור את הרגע הקסום, כמה שבועות מאוחר יותר, שבו הוא זחל לעבר הפינה שבין שתי הספות, השעין את ידיו על הדפנות וכאילו ללא מאמץ הרים את גופו הקטן לעמידה והשאיר אותנו פעורי פה ומלאי צחוק.

בקיץ הזה גם נכנסתי לראשונה עם הבן שלי לממ"ד. אפילו בחיפה, שהייתה רחוקה מאוד ממרכז המלחמה, מצאנו את עצמנו מתעוררים מאזעקה באמצע הלילה ונכנסים לממ"ד. החטיפה והרצח של שלושת הנערים בצומת אלון שבות, החטיפה והרצח של הנער בשועפאט, תצוגות האלימות, השנאה, והגזענות שבעקבות החטיפות, והמלחמה שבעקבות כל אלה – יזכרו עוד שנים רבות, גם אחרי בואם המבורך של גשמי תשרי.

יותר מאי פעם הקיץ האחרון הבהיר שהמציאות שסביבנו לא תוכל להשאר כפי שהיא היום עוד זמן רב. זו המלחמה השלישית בדרום הארץ ובעזה בחמשת השנים האחרונות, והיא עשויה לא להיות האחרונה. עם סיומו של כל סבב מלחמה אנחנו מתכוננים לסבב הבא. ברור לכולנו שלא ניתן להבטיח את השקט והביטחון לתושבי הדרום בעזרת המלחמות האלה. ברור גם שהמדיניות של היום לא מבטיחה ביטחון לאף אחד, לא רק לתושבי הדרום. וכמויות השנאה, הגזענות והאלימות שראינו בקיץ הראו עד כמה השנים האחרונות היו קשות והובילו אותנו הרחק מהתקוות שלנו למדינה שהיינו רוצים לחיות בה. מגיע לנו יותר. אנחנו ראויים ליותר.

במשך החודשים האחרונים מצאנו את עצמנו מתמחים בהאשמות של אחרים במצבינו – האשמנו את הפלסטינים, את הממשלה, השמאל, הימין – מי שרק אפשר. זה נחמד להאשים. להאשמות מתלווה תמיד תחושה עדינה של הקלה, של הורדת העומס מהכתפיים הכבדות שלנו. הצרה היא שחמש דקות מאוחר יותר תחושת הנוחות הנעימה והמתעתעת שוקעת ומתחלפת בהבנה המחלחלת שאנחנו עדיין תקועים באותו הבוץ.

אנחנו צריכים ויכולים ללכת מעבר להאשמות. עלינו להסתכל על המציאות בלי למצמץ ולומר את האמת בגלוי כדי שנוכל להתקדם לביטחון של ממש לכולנו.

כבר שנים שאנחנו נמצאים במעגל שבו אנחנו מנסים שוב ושוב להביא לשקט על ידי מבצע צבאי, וכעבור זמן קצר מוצאים את עצמנו נאלצים להשתמש בכוח צבאי רב יותר. המבצעים הצבאיים לא מצליחים להביא לביטחון, לא בדרום ולא בשום מקום אחר בארץ. הם לא יכולים להביא ביטחון ולעולם לא יוכלו. כל הרס של חיים רק מוסיף עוד נדבך של שנאה, עצבות ופחד אצל כולם. כאשר אנשים שונאים וכואבים, תמיד ימצאו אנשים שיפעלו מתוך הכאב וינסו לפגוע ולהרוג. זו טעות לחשוב כל פעם מחדש שהפעם נצליח, שאם רק נצליח לחסל איום או מחבל כזה או אחר נזכה בבטחון המיוחל. צורת המחשבה הזו מעולם לא הוכיחה את עצמה ורק הותירה אותנו מיואשים כל פעם מחדש מחוסר הביטחון המתמשך.

משני עברי הסכסוך חיים אנשים: מגדלים ילדים, מטפחים עבורם ועבור עצמם תקוות וחלומות, צוחקים ודומעים, ומנסים, די בדוחק, להתקיים ולהנות מהקיום הזה. מזה זמן רב שאנחנו חיים בסכסוך מתמשך שלא היה בטובתנו, והוביל להרס של בתים, פרנסה, ולאובדן בני משפחה וחברים יקרים לאנשים משני צדי הסכסוך, לתחושת דחק וחוסר מוצא, וגם לשנאה, כעס וייאוש. אנחנו לא מיטיבים להבין אחד את השני. אנחנו לא יודעים איך להבין את התגובות האחד של השני. אנחנו אנשים טובים, ונתקענו שלא בטובתנו בתוך סכסוך שהלך ונעשה יותר נואש ויותר אלים ככל שמציאות חייהם של אנשים הלכה והדרדרה.

כדי שנוכל לחיות בביטחון ובשקט, ולהבטיח לילדנו את עתידם, אנחנו צריכים להביא את הסכסוך לידי סיום. סיום של ממש. לא סיום שמשאיר אנשים חנוקים וחסרי תקווה. לא סיום של העמדת פנים שבו יד אחת תשאר על העליונה.

יש בנמצא הרבה פתרונות. אין נוסחה אחת בלבד שתפתור את הסכסוך. אבל העקרון שצריך להנחות פתרון שכזה הוא אחד – כדי שנוכל לסיים את הסכסוך צריך להביא למצב שבו כולם חיים טוב. לא כאילו,לא כמעט טוב, לא גירוד של קיום, לא פירורים. ביטחון, שקט ושגשוג של אמת. לכולם. המשמעות של זה, משני צידי הסכסוך, היא שכולנו נוכל לקבוע את גורלנו שלנו, שנוכל להתקיים ולהתפרנס, ולא בדוחק ובגרירת רגליים, שנוכל לבלות זמן איכות עם משפחתנו ועם חברינו, שננהל את חיינו ויחסינו עם אחרים בכבוד ובהגינות ושנהיה פטורים מהחשש המתמיד של אלימות.

חבר שלי בעבודה אמר לי לפני כמה ימים שהוא מיואש, שהפתרון שאני מתאר הוא בלתי אפשרי מכיוון שהמצב כבר חמור מדי. שיש יותר מדי כעס ושנאה שנבנו בשני הצדדים לאורך השנים.

אבל זו אינה גזירה משמים.

שנאה ייאוש וכעס אכן מובילים לעתים קרובות למעשים של אלימות ואכזריות. אבל כאשר נפסיק לחיות בתוך אותה המציאות שהולידה את אותן רגשות, כאשר המציאות עצמה תשתנה, נוכל להיות כולנו פנויים לחיות וליהנות מהחיים שניתנו לנו ולשוב ולשזור חלומות בשבילנו ובשביל יקירינו. אם נוכל לבנות מציאות שבה כולם חיים טוב, השנאה והכעס יהיו חלק קטן יותר מהקיום שלנו. הן עדיין יהיו שם. עדיין נצטרך לטפל בהן. נצטרך למצוא דרכים שבהן נוכל להקשיב האחד לשני בצורה גלוייה וכנה ולשמוע מה קרה בינינו בשנים שבהן חיינו את הסכסוך. נצטרך למצוא דרך להחלים. יש אנשים וארגונים שכבר עושים את העבודה החשובה הזו. אבל יהיה קל יותר לכולנו לעשות את זה אחרי שכבר לא נחייה את הסכסוך עצמו. אחרי שכולנו נוכל לחיות.

את החזון הזה נצטרך ליצור בעצמנו. נצטרך לנטוש את הייאוש, הכעס וההאשמות שאוחזים בנו. נצטרך להחליט שלא למשוך שוב כתפיים בייאוש ולהמתין בשקט לסבב המלחמה הבא. את סבבי המלחמה ניסינו כבר הרבה פעמים. אנחנו צריכים דרך חדשה.

הדרך החדשה הזו תדרוש מאתנו חזון, דימיון ותעוזה. אנחנו יכולים ללכת בה. מעולם לא היו אנשים מתאימים יותר מאתנו למשימה, ומעולם לא היה זמן טוב יותר לבצע אותה. אם נתחיל לסלול את הדרך, תוכל השנה שחלפה להיות השנה האחרונה שבה חיינו במלחמה.

במחשבה על שישים שנותיי הבאות

קזימיר מלביץ', קוביה אדומה ושחורה, 1915. בעוד ציור זה עשוי להיראות פשוט וסטטי, עומדת מאחוריו מהפכה חסרת תקדים שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 בתפיסת האומנות, שמלביץ' היה ממוביליה. הציור חדל מלהיות חלון ריאליסטי לעולם והפך להיות פרי היצירתיות ההרפתקנית של האמן.

קזימיר מלביץ', קוביה אדומה ושחורה, 1915. בעוד ציור זה עשוי להיראות פשוט וסטטי, עומדת מאחוריו מהפכה חסרת תקדים שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 בתפיסת האומנות, שמלביץ' היה ממוביליה. הציור חדל מלהיות חלון ריאליסטי לעולם והפך להיות פרי היצירתיות ההרפתקנית של האמן.

התעוררתי מוטרד. גירעון המדינה תפח לממדים גבוהים; הממשלה הבאה צפויה להנחית עלינו גזירות כלכליות כבדות, וזה עתה ציינתי את יום הולדתי ה-32. מצאתי את עצמי שוכב במיטה וחושב על תכנית הפנסיה שלי. היא כמעט ואינה קיימת.

במהלך שנות העשרים לחיי, שבהן עבדתי בעיקר בעבודות קצרות טווח או בלתי יציבות, השקעתי מעט מחשבה ליציאתי העתידית לגמלאות. כאשר חשבתי על עתידי נהגתי, בהתרסה כנגד המציאות הקיימת, לתכנן את בואה הוודאי של המהפכה, כך שהזדקנות תחשב על ידי החברה כיקרת ערך ודורשת תשומת לב ומחשבה משמעותיים. החברה העתידית שעליה חשבתי תדאג לכך שלאחר חיי עבודה ארוכים ובעלי ערך,  יוכל כל אדם לפרוש לגמלאות בכבוד ולחיות היטב.

לא הייתה זו נקודת מבט שמיהרתי לחלוק עם אחרים. בשל הדאגה הבלתי פוסקת המושטת על כולנו לגבי עתידנו הכלכלי, האמנתי שרעיונות מסוג זה לא יתקבלו היטב בקרב סביבתי הקרובה. אבל בסתר לבי המשכתי להחזיק ולהשקיע בתכנית הפנסיה האישית שלי (אולי תכנית הפנסיה ההיסטורית הראשונה שהיא באותה העת פרטית וחובקת-כל).

כעת, כאשר לא ניתן להכחיש יותר את כניסתי לשנות השלושים לחיי, מחשבות על תכנית פנסיה חולפות מדי פעם בראשי, גם מבלי שאוותר על תקוותיי במהפכה העתידית. מחשבות אלה כופות עליי מבט מעמיק יותר אל הפרטים הקטנים של החיים תחת הסדר העולמי הנוכחי. פנסיונרים רבים במדינה זו מסתדרים בקושי עם הפנסיות הפרטיות הצנועות שיש ברשותם, בתוספת קצבת הביטוח הלאומי הזעירה. זקנה במדינה זו, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, היא מילה נרדפת לעוני.

ומה אם דבר לא ישתנה? מה אם לא יהיה סוף להחנקת אפשרויותיו הכלכליות של הפרט, המשולבת בתרבות שבה הצלחה אישית ואנוכית היא המניע המכריע לפעולה?

כאשר אני מביט אל שישים השנים שקדמו להולדתי בראשית 1981 (שהן פחות או יותר שישים השנים לאחר הולדתה של סבתי), לא נראה כי יציבות היא מאפיין מרכזי של אותן השנים. מדובר בשנים רוויות מלחמה, משברים כלכליים וממשלות קשות-עורף.

אמנם, אין אלה מסוג המחשבות ההיסטוריות המניחות את הדעת כך שיגרמו לי לרצות לקפוץ מהמיטה ולהפסיק לשקוע במחשבות על תכנית הפנסיה שלי.

עם זאת, מעבר לחרדותיי הראשוניות, במבט מעמיק יותר אל הדברים שהושגו בשישים השנים שלפני כניסתי לעולם, מבצבצת תמונה מעניינת ולא חסרת תקווה. לצד חורבותיהן של אותן השנים, עומדים גם הישגים משמעותיים וארוכי-טווח אותם השיגו אנשים ברחבי העולם במאבקם למען חברה טובה יותר.

בשנות חייה הראשונות של סבתי, התקבלה לראשונה זכות הבחירה של הנשים, במדינה אחר מדינה, לאחר מאבק רב שנים. אנשים בני דורי עשויים לחוש כי שותפותן של נשים בתהליך הפוליטי עשוי להידמות למציאות טבעית שהייתה עמנו תמיד. למעשה, מדובר היה בהצלחה שהייתה תולדה של מאבק קשה ועיקש. על אף המגבלות העצומות של המערכת הפוליטית, המיעוט המתמשך של נשים בגופים הפוליטיים, והעובדה שדיכוין של נשים לא פס מן העולם רק בשל קיומה של זכות הבחירה לנשים, הצלחה זו עומדת בעינה כאבן דרך רבת משמעות.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מדינות רבות, שהיו נתונות קודם לכן לשלטון קולוניאלי, נאבקו והשיגו עצמאות רשמית. עצמאות זו צומצמה מאז עד מאוד על ידי רדיפת הבצע של המדינות העשירות ועליונותן הצבאית, אבל היא הפכה את חלום העצמאות למציאות ברת-השגה שניתן להיאבק עבורה ולנצח.

המהפכות הסוציאליסטיות של המאה העשרים, למרות מוגבלותן ואובדן הדרך שלקו בה, הציבו את האתגר של תעסוקה, בריאות, דיור והשכלה לכל, והראו שניתן לממש אתגר זה במציאות. המהפכה הקובנית הקימה, בשלב מוקדם לחייה, פרויקט שבו, בתוך שנתיים בלבד, למדה כל האוכלוסייה קרוא-וכתוב. במדינה שבה כמעט חצי מהאזרחים לא ידעו קרוא-וכתוב לפני המהפכה, מדובר בהצלחה שניתן להסבירה רק על ידי כוחו של עם שהוצת על ידי האפשרות לקבוע את גורלו לראשונה.

לבסוף, הישגים משמעותיים הושגו גם במאבק כנגד הגזענות. אנשים רבים נאבקו להפוך את ההפרדה הגזעית בארצות הבית, מורשתו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. ניתן לחזות באדוותיהן של מאבק זה עד ימים אלה, בעוד מתרבים המאבקים השואפים למגר את צורותיה המגוונות של הגזענות בעולם כולו.

אלו הם אך כמה דוגמאות לשינויים שהתרחשו בעולם בששים השנים שטרם לידתי. חלק מהישגים אלה נותרו חלקיים, אבל חשיבותם עומדת בעינה. אפילו במהלך תקופת חיי הקצרה נעשה ברור שאי-שקט חברתי ופוליטי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית והפוליטית. החל מסופו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ב-1994, דרך תנועות הפורום החברתי העולמי של תחילת שלנו ה-2000 והמאמצים הלטינו-אמריקאיים החדשים לעשות את מדינותיהם לשלהם, ועד האביב הערבי שרוחו עוד מהלכת על פני המזרח התיכון והעולם, נדמה שהאפשרויות החוזרות ונשנות לשינוי פשוט אינן פוסקות.

בהתחשב בראיות שעומדות בפני, חברה אינדיבידואליסטית ויציבה כבר אינה נראית מוחשית כפי שנדמתה קודם לכן, עת התעוררתי בחשש מפני הגזרות הכלכליות המתוכננות על ידי הממשלה הישראלית העתידית. האם יתכן שחברה שתכיר בערכם של אנשים עם הזדקנותם תצליח לבוא אל הפועל בשישים השנים הקרובות? לעולם אין לדעת. מה שבטוח הוא שלא ניתן לשלול את קיומה של האפשרות.

בקומי מהמיטה, ניסחתי מחדש את מדיניותי הפנסיונית: לא אוותר על חסכוני הפנסיוני, אבל בו בזמן, במקום להסתמך על חסכונות כספיים מעורפלים בחברה הארעית והשברירית של היום – שיציבותה אינה אלא מראית עין מטעה – אשקיע את מיטב זמני, מחשבתי ומאמציי בכוח המשמעותי ורב הערך שהוא המאמץ האנושי המשותף, הפרוש על פני דורות ויבשות, למען עולם שבו נוכל כולנו לגדול ולשגשג לאורך התבגרותנו והזדקנותנו.