עם הגב לקיץ שעבר והפנים לשנה החדשה

"צועדים ביחד" – משפחות של יהודים ופלסטינים, שותפים בבית הספר הדו-לשוני בירושלים צועדים לסיום המלחמה בפארק המסילה בירושלים. צילום: קיקה קירשינבאום

הקיץ האחרון היה חם מאוד. מהחמים שאני זוכר. ועדיין, החום הוא הדבר האחרון שאזכור ממנו. אני אזכור את הקיץ הזה כי הוא היה הקיץ הראשון של בני שנולד באמצע החורף. אני אזכור אותו בגלל המהירות שבה בני החל לזחול בכל הבית לקראת סוף מאי. ואני אנצור את הרגע הקסום, כמה שבועות מאוחר יותר, שבו הוא זחל לעבר הפינה שבין שתי הספות, השעין את ידיו על הדפנות וכאילו ללא מאמץ הרים את גופו הקטן לעמידה והשאיר אותנו פעורי פה ומלאי צחוק.

בקיץ הזה גם נכנסתי לראשונה עם הבן שלי לממ"ד. אפילו בחיפה, שהייתה רחוקה מאוד ממרכז המלחמה, מצאנו את עצמנו מתעוררים מאזעקה באמצע הלילה ונכנסים לממ"ד. החטיפה והרצח של שלושת הנערים בצומת אלון שבות, החטיפה והרצח של הנער בשועפאט, תצוגות האלימות, השנאה, והגזענות שבעקבות החטיפות, והמלחמה שבעקבות כל אלה – יזכרו עוד שנים רבות, גם אחרי בואם המבורך של גשמי תשרי.

יותר מאי פעם הקיץ האחרון הבהיר שהמציאות שסביבנו לא תוכל להשאר כפי שהיא היום עוד זמן רב. זו המלחמה השלישית בדרום הארץ ובעזה בחמשת השנים האחרונות, והיא עשויה לא להיות האחרונה. עם סיומו של כל סבב מלחמה אנחנו מתכוננים לסבב הבא. ברור לכולנו שלא ניתן להבטיח את השקט והביטחון לתושבי הדרום בעזרת המלחמות האלה. ברור גם שהמדיניות של היום לא מבטיחה ביטחון לאף אחד, לא רק לתושבי הדרום. וכמויות השנאה, הגזענות והאלימות שראינו בקיץ הראו עד כמה השנים האחרונות היו קשות והובילו אותנו הרחק מהתקוות שלנו למדינה שהיינו רוצים לחיות בה. מגיע לנו יותר. אנחנו ראויים ליותר.

במשך החודשים האחרונים מצאנו את עצמנו מתמחים בהאשמות של אחרים במצבינו – האשמנו את הפלסטינים, את הממשלה, השמאל, הימין – מי שרק אפשר. זה נחמד להאשים. להאשמות מתלווה תמיד תחושה עדינה של הקלה, של הורדת העומס מהכתפיים הכבדות שלנו. הצרה היא שחמש דקות מאוחר יותר תחושת הנוחות הנעימה והמתעתעת שוקעת ומתחלפת בהבנה המחלחלת שאנחנו עדיין תקועים באותו הבוץ.

אנחנו צריכים ויכולים ללכת מעבר להאשמות. עלינו להסתכל על המציאות בלי למצמץ ולומר את האמת בגלוי כדי שנוכל להתקדם לביטחון של ממש לכולנו.

כבר שנים שאנחנו נמצאים במעגל שבו אנחנו מנסים שוב ושוב להביא לשקט על ידי מבצע צבאי, וכעבור זמן קצר מוצאים את עצמנו נאלצים להשתמש בכוח צבאי רב יותר. המבצעים הצבאיים לא מצליחים להביא לביטחון, לא בדרום ולא בשום מקום אחר בארץ. הם לא יכולים להביא ביטחון ולעולם לא יוכלו. כל הרס של חיים רק מוסיף עוד נדבך של שנאה, עצבות ופחד אצל כולם. כאשר אנשים שונאים וכואבים, תמיד ימצאו אנשים שיפעלו מתוך הכאב וינסו לפגוע ולהרוג. זו טעות לחשוב כל פעם מחדש שהפעם נצליח, שאם רק נצליח לחסל איום או מחבל כזה או אחר נזכה בבטחון המיוחל. צורת המחשבה הזו מעולם לא הוכיחה את עצמה ורק הותירה אותנו מיואשים כל פעם מחדש מחוסר הביטחון המתמשך.

משני עברי הסכסוך חיים אנשים: מגדלים ילדים, מטפחים עבורם ועבור עצמם תקוות וחלומות, צוחקים ודומעים, ומנסים, די בדוחק, להתקיים ולהנות מהקיום הזה. מזה זמן רב שאנחנו חיים בסכסוך מתמשך שלא היה בטובתנו, והוביל להרס של בתים, פרנסה, ולאובדן בני משפחה וחברים יקרים לאנשים משני צדי הסכסוך, לתחושת דחק וחוסר מוצא, וגם לשנאה, כעס וייאוש. אנחנו לא מיטיבים להבין אחד את השני. אנחנו לא יודעים איך להבין את התגובות האחד של השני. אנחנו אנשים טובים, ונתקענו שלא בטובתנו בתוך סכסוך שהלך ונעשה יותר נואש ויותר אלים ככל שמציאות חייהם של אנשים הלכה והדרדרה.

כדי שנוכל לחיות בביטחון ובשקט, ולהבטיח לילדנו את עתידם, אנחנו צריכים להביא את הסכסוך לידי סיום. סיום של ממש. לא סיום שמשאיר אנשים חנוקים וחסרי תקווה. לא סיום של העמדת פנים שבו יד אחת תשאר על העליונה.

יש בנמצא הרבה פתרונות. אין נוסחה אחת בלבד שתפתור את הסכסוך. אבל העקרון שצריך להנחות פתרון שכזה הוא אחד – כדי שנוכל לסיים את הסכסוך צריך להביא למצב שבו כולם חיים טוב. לא כאילו,לא כמעט טוב, לא גירוד של קיום, לא פירורים. ביטחון, שקט ושגשוג של אמת. לכולם. המשמעות של זה, משני צידי הסכסוך, היא שכולנו נוכל לקבוע את גורלנו שלנו, שנוכל להתקיים ולהתפרנס, ולא בדוחק ובגרירת רגליים, שנוכל לבלות זמן איכות עם משפחתנו ועם חברינו, שננהל את חיינו ויחסינו עם אחרים בכבוד ובהגינות ושנהיה פטורים מהחשש המתמיד של אלימות.

חבר שלי בעבודה אמר לי לפני כמה ימים שהוא מיואש, שהפתרון שאני מתאר הוא בלתי אפשרי מכיוון שהמצב כבר חמור מדי. שיש יותר מדי כעס ושנאה שנבנו בשני הצדדים לאורך השנים.

אבל זו אינה גזירה משמים.

שנאה ייאוש וכעס אכן מובילים לעתים קרובות למעשים של אלימות ואכזריות. אבל כאשר נפסיק לחיות בתוך אותה המציאות שהולידה את אותן רגשות, כאשר המציאות עצמה תשתנה, נוכל להיות כולנו פנויים לחיות וליהנות מהחיים שניתנו לנו ולשוב ולשזור חלומות בשבילנו ובשביל יקירינו. אם נוכל לבנות מציאות שבה כולם חיים טוב, השנאה והכעס יהיו חלק קטן יותר מהקיום שלנו. הן עדיין יהיו שם. עדיין נצטרך לטפל בהן. נצטרך למצוא דרכים שבהן נוכל להקשיב האחד לשני בצורה גלוייה וכנה ולשמוע מה קרה בינינו בשנים שבהן חיינו את הסכסוך. נצטרך למצוא דרך להחלים. יש אנשים וארגונים שכבר עושים את העבודה החשובה הזו. אבל יהיה קל יותר לכולנו לעשות את זה אחרי שכבר לא נחייה את הסכסוך עצמו. אחרי שכולנו נוכל לחיות.

את החזון הזה נצטרך ליצור בעצמנו. נצטרך לנטוש את הייאוש, הכעס וההאשמות שאוחזים בנו. נצטרך להחליט שלא למשוך שוב כתפיים בייאוש ולהמתין בשקט לסבב המלחמה הבא. את סבבי המלחמה ניסינו כבר הרבה פעמים. אנחנו צריכים דרך חדשה.

הדרך החדשה הזו תדרוש מאתנו חזון, דימיון ותעוזה. אנחנו יכולים ללכת בה. מעולם לא היו אנשים מתאימים יותר מאתנו למשימה, ומעולם לא היה זמן טוב יותר לבצע אותה. אם נתחיל לסלול את הדרך, תוכל השנה שחלפה להיות השנה האחרונה שבה חיינו במלחמה.

לבני שזה עתה נולד

IMG_20140329_130406495

זה עתה נרדמת לצדי על המזרן שבסלון, ואני מגניב כמה מבטים עליך לפני שאצא לעבודה.

שבעה שבועות כבר חלפו מאז נולדת מאוחר בלילה – או בעצם מוקדם בבוקר – ולגימות ארוכות של מבטים בך נהפכו זה מכבר לאחד מתחביביי האהובים ביותר. במהלך שעותייך הראשונות, מיד אחרי שנולדת, נתנה לי ההזדמנות המיוחדת להסתכל עמוק לתוך עינייך השחורות והגדולות, מנוקדות בגוונים של כחול-ים, בעוד אתה משיב לי מבט. שמתי את ידי על החזה שלך והבטתי בך בעוד אתה הסתכלת מסביבך, עם כל ההדר של החיים נוצץ מתוכך. בקול שנבע עמוק מתוך לבי, דיברתי אליך. ברכתי אותך בבואך לעולם.

מכיוון שלעתים גם הדברים החשובים ביותר עלולים להישכח בתוך תלאות היומיום, החלטתי לחזור על אותם הדברים כאן, בכתב, בכדי לוודא שאף אחד מאתנו לא ישכח אותם.

אתה איש נפלא ואני לנצח שמח שנכנסת לתוך עולמי, ושאני זוכה להכיר ולאהוב אותך, ולהישאר קרוב אליך לשארית חיי.

אני אוהב את האופן שבו העיניים והשפתיים שלך נעות בתנועות גדולות ומלאות כוונה כאשר אתה עושה משהו שמעניין אותך. אני אוהב את האופן שבו אתה מחזיק באצבע שלי בידך הקטנה ומזיז אותה כרצונך. אני אוהב את האופן שבו אתה מסתכל עמוק, עמוק לתוך העיניים.

ברוך הבא לעולם. זהו עולמם של הרי הטטרה הסלובקיים רבי-ההוד, של מפלי האיגוואסו השוצפים ללא הרף, ושל המים החמימים והמרפאים של ים-המלח, שעל פניהם אי אפשר שלא לצוף. זהו עולמם של דולפינים עליזים ומעודנים הקופצים בימים, של פילים גדולים ומגושמים המשוטטים על פני האדמה ושל הכלבים הפרוותיים החמודים ביותר שניתן לדמיין.

זהו העולם בו נולדה המוסיקה הקובנית המתפוצצת מחיוניות, העולם שטיפח את קולה רב-העוצמה והבלתי מתפשר של טרייסי צ'אפמן, ואת האומנות העליזה של הנרי מטיס. זהו העולם שבו גלי הים התיכון מתנפצים ללא הרף בחומות שנבנו ביד אומן של העיר העתיקה של עכו.

זהו העולם שלך. אתה יכול להכיר אותו וליהנות ממנו בדרך שלך, מבעד לעינייך ומתוך לבך. חייך הם שלך לבנות אותם כרצונך. הבחירות שעשו האנשים הקרובים אליך אינן צריכות להגביל את דרכך שלך. עם זאת, אם תחפוץ בכך, תוכל להשתמש במה שאנחנו למדנו כדי לעזור לפלס את נתיבך.

לפעמים יהיו קשיים בדרך, מכיוון שהחברה לא נבנתה במחשבה ותשומת לב שיאפשרו לאנשים צעירים (בעצם, גם למבוגרים) לגדול ולפרוח. כך שלעתים, דברים קשים עשויים לקרות לך. לא כך הייתי רוצה שהעולם יהיה, לא עבורך ולא עבור אחרים, ואני מתכוון שהמציאות הזו תשתנה, אבל זו עדיין המציאות שאנחנו חיים בה היום.

כאשר יקרה בדרכך קושי כלשהו, אני מבטיח להיות שם לצדך ולתמוך בך. זה בסדר שלעתים דברים הם קשים, פשוט מכיוון שכך בנוי כרגע העולם, אבל אנחנו עדיין יכולים לחשוב על הקשיים או הבעיות שעומדות בדרכנו ולקרוא עליהן תיגר יחד. לא תמיד נצליח. אבל אנחנו לא צריכים לוותר או להתייאש רק משום שהחברה עדיין לא בנויה כמו שצריך.

לפעמים חלק מהדברים שנעשה אנחנו המבוגרים סביבך, עשויים להראות לך מוזרים, אפילו אם אנחנו נגונן על אותם מנהגים משונים שלנו. אנחנו נוטים לטעות יותר משנסכים להודות. הגישות המוזרות שלנו הן לעתים קרובות תוצאה של התמודדויות עם מצבים לא קלים. הזמנים שבהם נתקענו או נפגענו מעכו ובלבלו אותנו. אתה לא צריך להשתכנע שהמוזרויות שלנו הן בהכרח נכונות. אתה יכול לשמור על המחשבות שלך על הכול.

אתה פלא ואוצר. אני אומר את זה בפה מלא. ואני מבטיח להזכיר לך את זה לעתים קרובות. אני גם מבטיח לזכור להיות מרוצה וגאה בעצמי על מה שהייתי ועשיתי עד עתה ומה שעוד אהיה, למרות כל המגבלות שלי והטעויות שאעשה כלפיך.

אני מצפה לחיים ארוכים לצדך – לגדול, לצחוק, לשחק ולפרוח יחד.

 

(* רשומה זו נכתבה כאשר בני היה כמעט בן שבעה שבועות. כיום הוא בן שלושה וחצי חודשים. בשל הסטטוס החדש שלי כהורה, הבאת הרשומה לפרסום אלקטרוני ארכה קצת יותר זמן מהרגיל)

בחזרה למסחה

"אלה היו ימים טובים" אמר חברי בעוד אנחנו יושבים במרפסת חשופת-הבטון של הדירה הקטנה שהוא בונה לעצמו מעל בית הוריו. הוא התייחס לזיכרונותיי ממשחק הכדורגל ששחקנו הוא ואני, יחד עם עוד חברים, לפני כעשר שנים. המגרש ששיחקנו עליו אז לא היה בנוי דשא, וגם לא אספלט, אלא אדמה שיושרה לפני כמה ימים בידי הבולדוזרים למטרת בניית גדר ההפרדה. זו הייתה האדמה של חבריו לכפר מסחה, כפר באזור סלפית שגובל בהתנחלות אלקנה, רבע שעה מאריאל.

Reisman

אורי ריזמן ,"נוף". בציורי הנוף שלו, בוחר אורי ריזמן את הנוף המציאותי ובורא אותו מחדש כאלמנטים אומנותיים פשוטים, מופשטים: צבעים, צורות, קווים. כך גם אנחנו צריכים למצוא דרכים לאתגר את המציאות: לראות אותה כפי שהיא בקוויה ובצורותיה הבסיסיים ביותר ולסלול יחד בתוכה את דרכינו החדשה.

אחרי משחק הכדורגל באותו היום לקח אותי חברי, שהיה אז בן 15, אל ביתו שבכפר. הכרנו זה את זה עוד לפני אותו היום, במסגרת מאהל מאבק משותף שהקים תושב הכפר. טוואי הגדר המיועד התעתד להעביר את אדמותיו אל מעבר לצדה השני, מה שיהפוך אותן לבלתי נגישות עבורו ויביא לסכנה של ממש לפרנסתו. אותו תושב החליט לעשות מעשה, הקים מחנה מאבק באדמות שבהן נעשית העבודה על הגדר, והזמין פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים להיות שותפים למאבק.

מדובר היה בימים הראשונים של המאבק העממי המשותף כנגד הגדר. הרבה לפני שפעילים מצאו את עצמם נושמים גן מדמיע בבלעין על בסיס שבועי. מאות ישראלים הגיעו אז לאותו המחנה, ישנו בו בשקי שינה תחת כיפת השמיים יחד עם פלסטינים תושבי הכפר ותושבי הכפרים הסמוכים, ודיברו אל תוך הלילה על השאלות הקשות, המורכבות והכואבות ביותר: על פרנסה, כיבוש, גידול ילדים, ביטחון, דת, ועל הסיכוי לעתיד משותף.

במובנים רבים, המחנה של מסחה היה המקום שאפשר את הניסויים המעמיקים הראשונים של פעילים פלסטיניים וישראלים במאבק משותף כנגד הגדר. היו עוד מאבקים משותפים חשובים באותה תקופה במספר כפרים בסביבה, אבל במסחה התאפשר משהו יקר ערך: האפשרות לפלסטינים וישראלים רבים לבנות יחסי עומק תוך כדי מאבק. מערכות היחסים שנבנו בין הפעילים באותה התקופה והלקחים שנלמדו מהן תוך כדי המאבק המשותף שוכפלו והותאמו במהירות מזהירה באותם ימים, כפר אחרי כפר, כמעט בכל מקום שבו הגדר נבנתה על אדמותיהם של תושבים.

המאבק נגד הגדר במסחה לא נחל ניצחון של ממש על פני הקרקע. הייתי נוכח בבוקר שבו הרסו את הדיר של אחד ממשפחות הכפר, שביתם מוקף כעת בגדר מכל עבריו. התיישבנו במעגל, פלסטינים, ישראלים, וכמה פעילים בינלאומיים, אחזנו זה בזו, והתנגדנו בלא אלימות, אבל בנחישות, לפינוי על ידי כוחות הצבא שהגיעו למקום כדי להבטיח שהדיר ייהרס. נלקחנו כולנו יחד לתחנת המשטרה באריאל, בעוד הדיר נהרס מאחורינו. הבית פשוט היה קרוב מדי לטוואי הגדר, קרוב מדי לאלקנה, ולכן הפתרון של מתכנני הגדר היה להקיף את הבית בגדר מכל עבריו, כך שעל מנת לצאת מהבית אל הכפר צריך יהיה לפתוח שער מיוחד ובלעדי בגדר. הדיר הפריע לגדר המקיפה המיועדת ולכן דינו היה הרס.

מסחה הייתה גם המקום הראשון במאבק כנגד הגדר שבו מפגין ישראלי נפצע מירי של חיילי צה"ל. גיל נעמתי, נורה אז ברגלו בהפגנה, לאחר שהוקמה כבר הגדר בכפר. דיון ציבורי שערכנו, סטודנטים פעילים באוניברסיטת תל אביב ביום שאחרי האירוע, סחף אליו מעל מאה חמישים סטודנטים מבולבלים, מודאגים, זועמים.

עשר שנים מאוחר יותר, ביושבנו במרפסת ביתו הבנוי למחיצה, מתאר בפני חברי את מציאות חיי ההרגל של היומיום שלאחר תום המאבק כנגד הגדר בכפר. כעת, המאבק הוא על ברירות הישרדות מינימאליות: תושבי הכפר שאדמותיהן קרובות לגדר, נאבקים בבירוקרטיה, הישראלית-פלסטינית המשותפת, כך שיאפשרו להם לעבוד על אדמתם לא רק בתקופת מסיק הזיתים, ומתלוננים על המגבלות במעבר בגדר בתקופת המסיק. אחרים מתאמצים למצוא עבודה שתוכל להכניס מאה שקלים ליום. אחד עובד במשטרה הפלסטינית, האחר עובד כמסגר אל מול קבלנים ישראליים, השלישי עושה אותו הדבר בנגריה.

במציאות הנוכחית אנשים מתקיימים על המינימום האפשרי, עסוקים בגירוד קיומם, ומותירים מאחור את התקווה לעתיד טוב של ממש. ומציאות זו נוחה להשארת הסדר על כנו. לכן, עם פרוץ ההפגנות   האחרונות בעקבות מותו של העציר ערפאת ג'ראדאת ומאבקם של העצורים הפלסטינים שובתי הרעב נעשה מאמץ מהיר לדכא אותן, הן צבאית, והן להעביר לרשות הפלסטינית כספים מעוכבים. מדובר במחיר קטן להחזרת ה"סדר" על כנו – תחושת הנורמאליות בקרב הישראלים, וגירוד הקיום השקט בקרב הפלסטינים.

ימי המחנה היו ימים טובים בעיני חברי לא רק בגלל שהיום המציאות הכלכלית והפוליטית השוררת בגדה המערבית קשה יותר מזו ששררה לפני הקמת הגדר. לא רק משום שגירוד הקיום של היום הוא קשה ומסובך יותר. אלא משום שהיינו אז בתנועה. חיפשנו דרכי מאבק חדשות (אפילו אם חדשות-ישנות), בנינו קשרים וגשרים, ניסינו דרכים לאתגר באופן יום-יומי את המציאות המתהווה על ידי הבולדוזרים הסמוכים.

בין אם יתפתח גל ההפגנות הנוכחי לכדי מאמץ בעל עוצמה ובין אם לאו, עלינו לחפש היום דרכים חדשים לאתגר יחד את המציאות של היום. אנחנו צריכים ליצור מחדש הזדמנויות שבהן יוכלו להיווצר מערכות יחסים שיצמיחו מאבקים משותפים מסוגים חדשים. מאבקים שבהם אנחנו נאבקים על הכול. לא על שינוי טוואי של גדר, הקלות במחסומים או מתן היתרי כניסה למטרות עבודה, אלא מאבקים שתובעים בצורה פעילה מציאות שבה כולם יוכלו לשגשג. לא לגרד קיום, ולא לפלל לשקט מדומה וזמני. אנחנו צריכים לשוב למסחה.