ילדים צריכים גבולות. גם אנחנו, המבוגרים

image

כשאחותי שלחה לי את התמונה הזו מביקורה האחרון בארה"ב חשבתי לעצמי – ואוו, ככה נראית חבורה של טאבלטים צמאי-נדל"ן שמשתלטת על אולם הנוסעים. מעט מבוהל (כנראה שפשוט לא ביקרתי בשדה התעופה מזה זמן רב), התחלתי לתהות על מצב החברה האנושית – האם המסכים האלקטרוניים השתלטו עד כדי כך עלינו ועל החיים שלנו כך שאיננו יכולים להמתין שעה למטוס שלנו מבלי לנעוץ מבט במסך?

אולי נראה שאני נטפל לקטנות, אבל תנו לי עוד כמה דקות מזמנכם. אני חושב שמעורבות פה סוגיות רחבות הרבה יותר שכולנו צריכים להתמודד אתן.

בני בן השנתיים ממש אוהב נעליים מכל סוג: מגפיים, סנדלים, נעלי ספורט, נעלי בית – מה שבא. כשחברים נכנסים הביתה ומורידים נעליים, הוא יתקרב לנעליים עם עיניו הגדולות והנוצצות וירכיב אותן לרגליו בצחקוקי עונג. יש מעט דברים מהנים יותר מלצפות במחזה הזה.

אבל לפעמים, אחרי שקרה לו משהו קשה, מפחיד או מעציב, הוא ירוץ לחפש זוג נעלים כלשהן בקרבת מקום וישחק אתו בעצבנות, כאילו היו חייו תלויים באותו זוג נעליים. ברגעים כאלה, לא משנה בכמה ואיזה סוג של נעליים הוא ישחק, לא ניתן יהיה להשביע את הרעב שלו לנעליים. והמשחק שלו יעשה הרבה פחות יצירתי וחיוני. זה כאילו שהוא תקוע בתוך תקליט שבור והוא אינו משחק כבעבר.

מהניסיון שלי, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות כהורה בזמנים כאלה הוא להציב גבול ברור ואוהב, כדי שהוא לא יצטרך להמשיך ולמדוד עשרות נעליים בעגמימותו כי רבה. אני שם את ידי על החזה שלו בעדינות ואומר: "לא, אנחנו לא נמשיך עם הנעליים עכשיו. אני רואה שקשה לך. אני רוצה לשמוע". ועכשיו אני מתכונן להקשיב לו באהבה ובסבלנות בזמן שהוא מספר לי את רגשותיו מבעד לדמעות. כשאני מספיק נינוח וסבלני, הוא יבכה בצורה שובת לב כמה שהוא צריך, ולאחר מכן יחזור להיות שמח ומלא חיוניות כפי שהוא תמיד.

לפעמים, הילדים שלנו צריכים שנעמיד להם גבולות מסוג זה אם הם נכנסו למבוי סתום ואיבדו את תחושת החיבור שלהם אתנו. גבולות טובים לא מיועדים למנוע מילדים לעשות את הדברים שלא נוחים לנו או שמעצבנים אותנו. גבולות טובים גם לא מיועדים בשביל להגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. גבולות מסוג זה נוטים לגרום לילדים שלנו להסתגר בתוך עצמם כך שהם מפסיקים בהדרגה להראות לנו את המחשבות והדברים שמעניינים אותם, כיוון שקשה להם לראות שתהיה לנו תשומת לב בשבילם. גבולות טובים מיועדים לסייע להם כאשר הם נאבדים בתוך רגשות שכבדים עליהם.

אולם ההמתנה בשדה התעופה, כך נדמה לי, הוא דוגמא למקרה שבו אנו, המבוגרים, נאבדנו בתוך הרגשות הכבדים שבתוכנו.

כטכנאי שעובד בתחבורה ציבורית, אני יודע שכל התקנה של ציוד חדש כמו אותם טאבלטים מהממים דורש כמות לא מועטה של עבודת תשתית – הנחת צינורות וכבלים בקירות וברצפות, חיווט והתקנת ארונות חשמל חדשים, ועוד. כל זאת ועוד לא הזכרתי את הייצור של הטאבלטים עצמם, שכולל לא רק את הרכבת החלקים האלקטרוניים לכדי מוצר נאה ובלתי-מזיק לכאורה, אלא גם את עבודת כריית המתכות ההכרחיות לייצור המוצרים האלה – עבודה שהיא לרוב מסוכנת ונעשית בשכר זעום.

כחשמלאי אני חושב על כמות האנרגיה הנצרכת על מנת לאפשר למכשירים האלה לעבוד ללא הפסקה, ועל הנזק הסביבתי שיגרם מהטעינה החוזרת ונשנית של סוללות המכשירים עד אשר הן יאבדו את כל כוחן ויזרקו אחר כבוד, משאירות אחריהן הרים של חומרים רעילים שמזהמים את האדמה והמים שלנו.

יש שיאמרו שפרויקטים כאלה של תשתיות הם המנוע שגורם להרחבת הכלכלה, ומספקים עבודה שמביאה כסף חיוני לעובדים העניים. כעובד במשרה בשכר נמוך, אני יכול לומר שלא זו הסוג של הצמיחה שאנחנו מחפשים. זהו לא מסוג הפרויקטים שמשפרים את מצב העובדים. למעשה, זהו פרויקט שמסכן בטווח ארוך את בריאותם של כלל אוכלוסיית כדור הארץ ואת היציבות ארוכת הטווח של החיים על פני אותו כדור.

זוהי דוגמא טובה למקרה שבו אנחנו כמבוגרים זקוקים לגבולות. לעתים קרובות, במפגשים היומיומיים שלנו עם אכזבות או תסכולים, אנחנו מחפשים משהו שיספק לנו מקלט זמני מפני אותן רגשות. מכשירי כף היד האלה נוטים להיות אחד המפלטים של רובנו באותם זמנים. אבל אנחנו לא רוצים שאותם קשיים יומיומיים שאנחנו חווים יהרסו את בריאותם של אנשים אחרים או את הסביבה. עלינו להיות מסוגלים לראות בצורה אמיתית מה הצרכים שלנו ואילו משאבים באמת בנמצא. עלינו לתעדף את בריאות ילדינו וחברינו, ואת יציבות כדור הארץ, על פני מצבי הרוח הזמניים שאנו נקלעים אליהם.

אבל הבעיה היא שכאן אנחנו המבוגרים. מי יהיו אלה שיציבו לנו את הגבול בצורה רכה אך ברורה? חברות הענק שמייצרות את הפלאים הטכנולוגיים האלה, והחברות שמקיפות אותנו באותם מוצרים נסמכות יותר מדי בתלות שלנו באותם המכשירים. אם נשאיר את הדברים בידיהם, המצב שאותה תמונת שדה תעופה אקראית מתארת בצורה כל כך גלויה רק ילך ויחמיר.

נדמה לי, אם כן, שהאחריות נותרה עלינו לעמוד לצידנו כפי שאנחנו עושים עבור הילדים שלנו.

עלינו להיאבק כך שסביבת המחייה על פני כדור הארץ לא תיהרס רק בשל הרצון ברווח כספי. עלינו להיאבק כך שאנו כעובדים לא נצטרך לעבוד בעבודות חסרות משמעות שמסכנות את בריאותנו ומשלמות שכר זעום בעבורן. לא מדובר בנושא זניח או שולי. אלה החיים שלנו ושל הילדים שלנו.  

לאייל ונטליה, לרגל הולדת בתכם

Picture 017

ג'ורג'יה אוקיף, היביסקוס עם פלומריה, 1939

מזל טוב! אני כל כך מתרגש מלידתה של ג'וליה. אני כל כך שמח שהיא הבת שלכם ושאתם ההורים שלה.

אני נרגש לברך אתכם עם כניסתכם למועדון היוקרתי של ההורים הצעירים (גם ההורים הוותיקים יותר לא איבדו את צעירותם וחיוניותם, הם רק התעייפו מעט). זוהי קבוצה טובה של אנשים להשתייך אליה. אנחנו עושים את המיטב עבור ילדינו. אנחנו אוהבים לעומק ומעיזים להראות את האהבה שלנו בצורה גלויה יותר מאשר העזנו לפני שנעשינו הורים. אנחנו עובדים קשה למען האנשים היקרים לנו. בשתי ידינו אנחנו לעתים קרובות נוטלים על עצמנו משימות שבאופן רגיל היו דורשות עוד כמה זוגות ידיים.

אני רוצה שתדעו שאני משוכנע שאתם תהיו הורים טובים. אתם תהיו הורים טובים כי שניכם אנשים טובים במובן העמוק ביותר. אתם מלאי אהבה, סבלנות, שמחת חיים, יצירתיות ונכונות ללמוד.

כן, אתם תטעו. רוב הסיכויים שתטעו יותר ממה שתרגישו בנוח להודות לעצמכם. זה בסדר גמור. טעויות הן רק אבני דרך בדרכנו להצלחה. אי אפשר לקחת על עצמנו משימה מהסוג של גידול ילד שזה עתה נולד מבלי לשגות פעמים רבות. אף אחד מאתנו אינו חכם מספיק כדי שלא לשגות. למרבה המזל, איננו צריכים להיות. הילדים שלנו הם מלאי אהבה אלינו, וסלחניים באופן מפתיע כלפי המשגים הקטנים שלנו. נדמה שהם יודעים לראות את התמונה הגדולה ולא להתעכב יותר מדי בפרטים הקטנים.

יתכן שבתקופה הקרובה תזכו מדי פעם להערה או הצעה מלאות כוונות טובות ביחס לדבר כזה או אחר שאתם עושים כהורים. עכשיו שאני הורה כבר שבע עשרה חודשים אני יכול לומר לכם בלי חשש שאתם יכולים לתת לאותן הערות לחלוף בעדינות ליד אוזניכם. יתכן שיהיו אנשים שיש להם רעיונות טובים או מידע שעשוי להועיל לכם, אבל כהורים אתם יכולים להחליט איזה מידע אתם רוצים לחפש וממי ומתי לבקש אותו.

לכולנו יש הרבה מה ללמוד על גידול ילדים. אין ספק שאנחנו נוטים להיכנס לתפקיד הזה בלתי כשירים באופן מפתיע, ועם זאת הסיוע הטוב ביותר שאנשים יכולים להעניק לנו כהורים צעירים הוא לתמוך ולהעריך אותנו על העבודה הקשה שאנחנו עושים, ולעזור באותם הדברים שאנו מתקשים להגיע אליהם.

חשוב במיוחד שאנו כהורים נבנה תמיכה עבורנו ועבור המשפחות שלנו כך שלא נעשה את העבודה החשובה הזו בבדידות. חשוב גם שאנו כהורים נישאר קרובים ונתמוך זה בזו על מנת שנוכל לחלוק בינינו הן את השמחות והן את האתגרים של ההורות.

הכלי החשוב ביותר שיש לכם כהורים היא הביטחון שלכם בחשיבה שלכם. אתם יכולים להחליט החלטות בהתאם למחשבה הטובה ביותר שלכם בכל רגע נתון, בין אם הספקתם ללמוד ולהתייעץ בצורה הרחבה ביותר ובין אם לא. אתם יכולים לעשות דברים בדרככם, בהסתמך על מיטב המחשבה שלכם בכל רגע נתון, וללמוד ממה שעשיתם. אל תשקיעו יותר מדי זמן בהתאבלות על הטעויות שיתכן ועשיתם, ואל תתנו לאף אחד לבקר אתכם על אף החלטה שעשיתם כהורים. אל תטילו בעצמכם ספק, אפילו בימים שבהם הכל משתבש. אתם לוקחים על עצמכם משימה קשה בתנאים שהם פחות ממושלמים, ואתם עושים את המיטב שאתם יכולים על מנת לפעול נכון. אין מקום להאשים אתכם, גם אם, חלילה, טעיתם.

כהורים, אנחנו נמצאים כולנו יחד באותה הסירה. יהיה טוב אם נתמוך ונעודד זה את זו, כך שנוכל לבלות את ימינו ביתר שמחה ובאומץ.

אבל סטיתי מהנושא. בימים ראשונים ויקרים אלה של ג'וליה על פני כדור הארץ, הברכה הגדולה ביותר שלי עבורכם היא שבכל יום ויום תוכלו לשים לב וליהנות מאהבתכם את ג'וליה ומאהבתה אליכם.

לבני שזה עתה נולד

IMG_20140329_130406495

זה עתה נרדמת לצדי על המזרן שבסלון, ואני מגניב כמה מבטים עליך לפני שאצא לעבודה.

שבעה שבועות כבר חלפו מאז נולדת מאוחר בלילה – או בעצם מוקדם בבוקר – ולגימות ארוכות של מבטים בך נהפכו זה מכבר לאחד מתחביביי האהובים ביותר. במהלך שעותייך הראשונות, מיד אחרי שנולדת, נתנה לי ההזדמנות המיוחדת להסתכל עמוק לתוך עינייך השחורות והגדולות, מנוקדות בגוונים של כחול-ים, בעוד אתה משיב לי מבט. שמתי את ידי על החזה שלך והבטתי בך בעוד אתה הסתכלת מסביבך, עם כל ההדר של החיים נוצץ מתוכך. בקול שנבע עמוק מתוך לבי, דיברתי אליך. ברכתי אותך בבואך לעולם.

מכיוון שלעתים גם הדברים החשובים ביותר עלולים להישכח בתוך תלאות היומיום, החלטתי לחזור על אותם הדברים כאן, בכתב, בכדי לוודא שאף אחד מאתנו לא ישכח אותם.

אתה איש נפלא ואני לנצח שמח שנכנסת לתוך עולמי, ושאני זוכה להכיר ולאהוב אותך, ולהישאר קרוב אליך לשארית חיי.

אני אוהב את האופן שבו העיניים והשפתיים שלך נעות בתנועות גדולות ומלאות כוונה כאשר אתה עושה משהו שמעניין אותך. אני אוהב את האופן שבו אתה מחזיק באצבע שלי בידך הקטנה ומזיז אותה כרצונך. אני אוהב את האופן שבו אתה מסתכל עמוק, עמוק לתוך העיניים.

ברוך הבא לעולם. זהו עולמם של הרי הטטרה הסלובקיים רבי-ההוד, של מפלי האיגוואסו השוצפים ללא הרף, ושל המים החמימים והמרפאים של ים-המלח, שעל פניהם אי אפשר שלא לצוף. זהו עולמם של דולפינים עליזים ומעודנים הקופצים בימים, של פילים גדולים ומגושמים המשוטטים על פני האדמה ושל הכלבים הפרוותיים החמודים ביותר שניתן לדמיין.

זהו העולם בו נולדה המוסיקה הקובנית המתפוצצת מחיוניות, העולם שטיפח את קולה רב-העוצמה והבלתי מתפשר של טרייסי צ'אפמן, ואת האומנות העליזה של הנרי מטיס. זהו העולם שבו גלי הים התיכון מתנפצים ללא הרף בחומות שנבנו ביד אומן של העיר העתיקה של עכו.

זהו העולם שלך. אתה יכול להכיר אותו וליהנות ממנו בדרך שלך, מבעד לעינייך ומתוך לבך. חייך הם שלך לבנות אותם כרצונך. הבחירות שעשו האנשים הקרובים אליך אינן צריכות להגביל את דרכך שלך. עם זאת, אם תחפוץ בכך, תוכל להשתמש במה שאנחנו למדנו כדי לעזור לפלס את נתיבך.

לפעמים יהיו קשיים בדרך, מכיוון שהחברה לא נבנתה במחשבה ותשומת לב שיאפשרו לאנשים צעירים (בעצם, גם למבוגרים) לגדול ולפרוח. כך שלעתים, דברים קשים עשויים לקרות לך. לא כך הייתי רוצה שהעולם יהיה, לא עבורך ולא עבור אחרים, ואני מתכוון שהמציאות הזו תשתנה, אבל זו עדיין המציאות שאנחנו חיים בה היום.

כאשר יקרה בדרכך קושי כלשהו, אני מבטיח להיות שם לצדך ולתמוך בך. זה בסדר שלעתים דברים הם קשים, פשוט מכיוון שכך בנוי כרגע העולם, אבל אנחנו עדיין יכולים לחשוב על הקשיים או הבעיות שעומדות בדרכנו ולקרוא עליהן תיגר יחד. לא תמיד נצליח. אבל אנחנו לא צריכים לוותר או להתייאש רק משום שהחברה עדיין לא בנויה כמו שצריך.

לפעמים חלק מהדברים שנעשה אנחנו המבוגרים סביבך, עשויים להראות לך מוזרים, אפילו אם אנחנו נגונן על אותם מנהגים משונים שלנו. אנחנו נוטים לטעות יותר משנסכים להודות. הגישות המוזרות שלנו הן לעתים קרובות תוצאה של התמודדויות עם מצבים לא קלים. הזמנים שבהם נתקענו או נפגענו מעכו ובלבלו אותנו. אתה לא צריך להשתכנע שהמוזרויות שלנו הן בהכרח נכונות. אתה יכול לשמור על המחשבות שלך על הכול.

אתה פלא ואוצר. אני אומר את זה בפה מלא. ואני מבטיח להזכיר לך את זה לעתים קרובות. אני גם מבטיח לזכור להיות מרוצה וגאה בעצמי על מה שהייתי ועשיתי עד עתה ומה שעוד אהיה, למרות כל המגבלות שלי והטעויות שאעשה כלפיך.

אני מצפה לחיים ארוכים לצדך – לגדול, לצחוק, לשחק ולפרוח יחד.

 

(* רשומה זו נכתבה כאשר בני היה כמעט בן שבעה שבועות. כיום הוא בן שלושה וחצי חודשים. בשל הסטטוס החדש שלי כהורה, הבאת הרשומה לפרסום אלקטרוני ארכה קצת יותר זמן מהרגיל)