פרידה מהמפעל

הלוח האחרון עליו עבדתי במפעל הוא לוח קבלים. לוח זה עוזר כדי להפחית את צריכת החשמל של המתקן אליו הוא מיועד. הלוח נותר בלתי גמור עם עזיבתי את המפעל, אבל גם בגרסאתו הבלתי גמורה, במבט מקרוב ניתן להבחין כיצד בניית לוחות מסוג זה דורשת מיומנות ותכנון מורכבים ומעניינים.

הלוח האחרון עליו עבדתי במפעל הוא לוח קבלים. לוח זה עוזר כדי להפחית את צריכת החשמל של המתקן אליו הוא מיועד. הלוח נותר בלתי גמור עם עזיבתי את המפעל, אבל גם בגרסאתו הבלתי גמורה, במבט מקרוב ניתן להבחין כיצד בניית לוחות מסוג זה דורשת מיומנות ותכנון מורכבים ומעניינים.

שבעה חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד במפעל לוחות החשמל. כשהגעתי למפעל, לא חשבתי שאשר כל כך הרבה זמן. כשעזבתי לפני כמעט שבועיים כבר, לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

זה כמה זמן שאני מחפש עבודה אחרת. לא באינטנסיביות יתרה, אבל שבתי לשליחת קורות חיים באתרי חיפושי העבודה הידועים, ולשיטוט באתרים של מעסיקים פוטנציאליים. גם התקשרתי לעובדת בחברת כוח אדם שעזרה לי להשיג עבודה אחרת שלא צלחה לפני שהגעתי למפעל. הגיע הזמן להמשיך הלאה, והשאלה הייתה לאן וכיצד.

חיפוש עבודה אינו תחביב שלי. אתרי חיפושי העבודה הופכים את המשימה הבסיסית למעשה כמעט חסר מחשבה. הצעות העבודה נשלחות בנאמנות מדי יום ובכמות גדולה לתיבת הדואר שלי, ולי נותר רק ללחוץ על כפתור שליחת קורות החיים, ולחוש מסופק שהמשכתי בחיפוש העבודה. תחושת הסיפוק המיידי היא בהחלט ממכרת, אבל היא מועילה רק לעתים קרובות למי שמחפשים עבודה. כפתור ה"שלח" הביא לי ראיון עבודה (שהיה מוצלח) במפעל קרוב לייצור קופסאות פלסטיק ואלומיניום. לאחר לבטים רבים החלטתי שלא להמשיך את תהליך הקבלה למפעל, מכיוון שזה היה דורש ממני עבודה בשלוש משמרות, דבר שדורש ממני מחויבות לעבודה שאינני מוכן לקחת על עצמי.

מודעה שהופיעה באתר בית הספר להנדסאים, בו למדתי, הובילה אותי לראיון בכרמלית ולמבחנים פסיכוטכניים שבעקבותיו. תמיד אהבתי את תחושת הסקרנות המתוחה שמלווה כאלה תהליכים: "האם עברתי שלב?", "הם יתקשרו אלי?", "יש סיכוי שאתקבל?". הפעם, לא חשבתי שאתקבל, והופתעתי לקבל טלפון אחר צהריים אחד, שבוע לאחר המבחנים, שבו נודע לי שהתקבלתי לעבודה. שינוי מהיר. ממצב של ציפייה מתוחה לתשובה שחשבתי שתהיה שלילית, ותשאיר אותי בסדר היום המוכר של העבודה במפעל, מצאתי את עצמי מתארגן לעזוב את העבודה במפעל בתוך ימים ספורים, ומתכuנן להרפתקאה חדשה ולא מוכרת.

הימים שנקםט היו מלאי התרגשות מהולה בעצבות. שיחות פרידה שיזמתי עם חברים במפעל הובילו לשיחות מעניינות, ומצאתי את עצמי מצטער שאני עוזב, כי יש עוד כל כך הרבה מה לעשות שם במפעל (וכוונתי לא ללוחות נוספים שאפשר לחווט).

בעבודה במפעל תמיד שמתי דגש על מערכות היחסים שלי עם חבריי לעבודה. נהניתי מכל הזדמנות להכיר מישהו חדש, ומכל שיחה מעניינת שפתחה עולם חדש. אבל למרות שהעבודה עצמה הייתה לי חשובה פחות מהאנשים שאתם עבדתי, בשבעת החודשים שבהם עבדתי במפעל למדתי המון על עבודה עם חשמל. למדתי כיצד לעבוד עם כלים. אי אפשר לספור את כמות הברגים שהברגתי או הכבלים שחשפתי וחיברתי. זה עשויי להראות כדבר טריוויאלי. אבל האמת היא שבכל לוח הייתה חבויה עבודת מחשבה, תכנון וביצוע שאינה טריוויאלית. עבודת חיווט איכותית אינה מובנת מאליה בשום צורה. ולאורך כל הדרך, ממש עד לשבועי האחרון במפעל, המשכתי ללמוד דברים חדשים. ולא רק בגלל שאני לומד לאט.

ועדיין, מעבר למיומנויות שרכשתי בעבודה במפעל, הדבר המשמעותי שנותר ושנחרט בי באופן העמוק ביותר מתקופת העבודה במפעל הוא הקשר שלי עם חבריי לעבודה.

נתי ויוסוף למדו אתי חשמל בבית הספר להנדסאים, והיו חברים שאפשר היה לסמוך עליהם לאורך כל תקופת העבודה. טהא, שהיה הראשון ללמד אותי ולעבוד אתי, תמיד היה סובלני אתי, ותמיד פתוח לשיחה. יעקוב ליווה אותי בלוח הגדול הראשון שעבדתי עליו (זה שנשלח לבית חולים הדסה), שתמיד היה פתוח ללמד אותי דברים חדשים, ושהרכות שלו כבשה אותי מהרגע הראשון. יורי סיפר לי סיפורים רבים על החיים במולדובה, שבה גדל, וחלק אתי את מחשבותיו על החברה בברית המועצות,שיוותרו בלבי ובמחשבתי לתקופה ארוכה. בוריס, מהנדס שעלה מאוקראינה לפני כמה שנים בודדות ותמיד השקיע מאמצים רבים לעזור לי בכל מה שביקשתי או שאלתי, וסיפר לי סיפורים רבים על אוקראינה, על החיים שם, ועל מחשבותיו על העולם.

ישי, שהוא ואני דברנו לא פעם על ישראל-פלסטין, תמיד בלי להסכים. אני זוכר שפעם אחת אמרתי לו שכדי למצוא פתרון צריך לאפשר שכולם יוכלו לחיות היטב. בתגובה הוא ענה לי משהו כמו: "צריך להתחיל פה – תראה איך שאי אפשר לחיות בארץ הזו". אף פעם לא האמנתי שקבוצה אחת יכולה לשגשג כאשר אחרת נשארת מאחור, אבל בלי קשר לשאלה מה צריך לעשות קודם, הוא כמובן צודק, פה ממש צריך להתחיל.

משה, שנכנס לעבודה במפעל מעט אחריי, אך יש באמתחתו שנים רבות של ניסיון עבודה, והיה לחבר שעזר לי בעבודה במפעל ובדברים רבים מחוצה לו. הספות בסלון שלנו יושבות בסלון שלנו כעדות לחברות שלו – כאשר גילה שבתו מוסרת את הספות שלו, ישר הציע לי אותם כי הוא ידע שאנחנו עוברים דירה.

קמיל, שהכרתי יותר לעומק רק לקראת סוף תקופתי במפעל, שימח אותי במה שחלק אתי על חייו, חימם את לבי עם האופן שבו שמח בשבילי על המעבר לעבודה החדשה.

שאול, שעלה מארגנטינה לפני לא מעט שנים, ביקש ממנו לעבוד אתו יום אחד בספירת מלאי במחלקה שלו, בגלל שאני דובר ספרדית סבירה, ובכך אפשר לי את יום העבודה המהנה והמצחיק ביותר שהיה לי במפעל.

ואלכס, שעלה גם הוא מארגנטינה, והיה לי לחבר של אמת. ראיתי תמונות של המשפחה שלו, שמעתי עליהם סיפורים, ושיתפתי אותו בלבטיי ובמחשבותיי. שמעתי ממנו על חוויותיו ממקור ראשון בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. את הנדיבות הבלתי נדלית שלו בכל דבר ותחושת החברות והאחווה שהוא מבטא כמעט בכל פעולה, אשא אתי תמיד.

כל אלה ועוד ישארו אתי בתור זכרונות נצורים וחברויות יקרות שרקמתי במהלך שבעת החודשים האלה. היו כמובן גם זמנים קשים, אבל אין להם כל חשיבות כעת. החברות היא שנותרת.

פיטורים במפעל

פרננד לג'ר, עובדי הבניין 3, 1950.

פרננד לג'ר, עובדי הבניין 3, 1950.

במפעל לוחות החשמל שבו אני עובד, אף אחד אינו עובד במקום קבוע. כל עובד מקבל כסא ועגלה על גלגלים, ואתu עוברים מלוח ללוח. כאשר מסיימים את העבודה על לוח אחד, עוברים לעבודה על לוח פנוי אחר. זו דרך טובה להכיר את המפעל, ולפגוש אנשים חדשים שהופכים להיות שכנים חדשים לכמה ימים, עד שעוברים ללוח הבא.

בשבוע שעבר, לאחר שסיימתי את העבודה על הלוח האחרון, ניגשתי, כרגיל, למנהל העבודה וביקשתי ממנו לוח חדש. במקום לתת לי לוח חדש, הוא ביקש ממני להוסיף נורות לד לכמה לוחות קטנים שכבר חווטו, וחיכו למשלוח הנורות. לרגע נעלבתי והתמלאתי דאגה: האם אינני חווט טוב ולכן נשלחתי למלא כמה חורים חסרי משמעות? כעבור שעה, לאחר שסיימתי את חיבור הנורות, חוסר הבטחון התחלף בבלבול: הועברתי לעבוד על לוח ראשי גדול, מסוג שכמוהו טרם עשיתי. לוח שדורש מיומנות וחשיבה מסוג אחר מהלוחות שעשיתי עד עתה. שמחתי על ההזדמנות ללמוד דבר מה חדש, אבל משהו נראה שלא כשורה: ברגע אחד נדמה שלא היתה עבודה בשבילי, וברגע שני התבקשתי לעשות את העבודה המאתגרת והמעניינת ביותר שזכיתי בה עד עתה במפעל.

סיבוב מהיר במפעל הסביר את מה שחשתי על בשרי: אין לוחות במפעל הלוחות. יש מחסור בעבודה. בשבעת החודשים שלי במפעל, כבר הכרתי מצבים כאלה, שבהם יש ירידה בכמות העבודה. בזמנים כאלה העובדים נוטים להאט את קצב עבודתם, כדי שלא להגיע למצב שבו לא תהיה עבודה בשבילם, שבו הם יראו מיותרים.

בשיחה ארעית עם אחד השכנים שלי בלוח החדש (מדובר על לוח גדול, שעובדים עליו כעשרה אנשים יחדיו) התגלה שהמצב חמור עוד יותר: שלושה אנשים קיבלו הבוקר מכתבי פיטורין.

חרושת השמועות החלה מיד: שלושת האנשים פוטרו כי היו עובדים בעיתיים, למרות שאחד מהם עבד במפעל כבר 13 שנה; מתוכנן עוד גל של פיטורים שבו יפוטרו חמישה עובדים נוספים; אין כרגע עבודה במפעל ולכן ההנהלה מנצלת את ההזדמנות בכדי להפטר מאנשים בעיתיים; כדאי להזהר בתקופה הקרובה ותמיד להראות כאילו אתה עובד, מכיוון שעכשיו ההנהלה מסתכלת עלינו בזכוכית מגדלת. הסברים ותחזיות לרוב. מידע אמיתי או הסבר על פשר הפיטורים ועתיד המפעל לא עמדו על הפרק.

אבל לפיטורים היו גם רמיזות מקדימות. בשבועות האחרונים נמצאה במפעל עובדת מטעם ההנהלה שלא הכרתי קודם לכן, שהייתה עוברת בין העובדים בשקט ולפעמים שואלת אחד מהעובדים שאלות או משוחחת אתם קצרות. להמצאות שלה הייתה יכולה להיות משמעות אחת בלבד, שקיבלה משנה תוקף בעקבות הפיטורים: "התייעלות" – לגלות איך אפשר לעשות את אותה העבודה בעלות פחותה.

העלות של העבודה במפעל היא נמוכה מראש – שכר מינימום לכולם, בנוסף לבונוסים חודשיים קטנים שמהווים, כביכול, חלוקה של רווחי המפעל. העלות הנמוכה של העבודה במפעל מביאה עמה מחיר שההנהלה לא יכולה שלא להכיר בו: עובדים לאט. במחיר הזה, אין סיבה לעבוד מהר. ובמפעל לוחות חשמל לעובדים יש שליטה רבה מאוד על מהירות ואופן הייצור. זוהי לא עבודה ממוכנת. הכל נעשה בידיים. אם נרצה לעבוד מהר והיטב, זה בידינו. באם לא, העבודה תיעשה לאט יותר. שכר המינימום יוותר בעינו.

ההנהלה בחרה, כפי הנראה, לשלם סכומים גדולים לחברה מייעצת, כדי לבחון כיצד ניתן לייעל, כלומר, להוזיל, את העבודה במפעל. הפתרון שהגיעו אליו, באופן לא מפתיע, הוא כמובן פיטורי עובדים. אבל במקור האמיתי של חוסר היעילות – השכר הנמוך והיחס הגרוע לעובדי המפעל, ההנהלה החליטה שלא לגעת. 

הפיטורים, כמובן, גרמו לכך, שלכמה ימים אנשים עבדו ביתר אינטנסיביות על הלוחות שלהם, מחשש למקום עבודתם. אבל בתוך כמה ימים, חזר שכר המינימום לקבוע את קצב המינימום של העבודה.

חלוקת העבודה במפעל תמיד הזכירה לי את המנופקטורה של ימי-הביניים, כפי שהסבירו לי אותה בשיעורי היסטוריה בתיכון: לכל עובד יש חלק קטן ופשוט בתהליך הייצור של כל מוצר. אין שיתוף פעולה של ממש בעבודה, אלא כל אחד עושה לבדו את חלקו. כך במפעל יש מי שעובד על הרכבת לוח החשמל, חווטים, כמוני, שמעבירים חוטים בין המפסקים והמרכיבים השונים בלוח, ממספרים שמרכיבים פתקאות פלסטיק קטנות על כל כבל למען זיהויים, בודקים שמוודאים שהלוח נעשה נכון, אנשי ה"פיניש" – שעושים את הניקיון והצחצוח הסופי של הלוח לפני מסירתו למזמין, ומנקים שדואגים שאפשר יהיה להמשיך לעבוד על רצפת המפעל.

אחד החברים הטובים שלי במפעל אמר לי בימים האלה שלדעתו חלוקת העבודה במפעל היא כזו מכיוון שכך קל יותר להכשיר עובדים חדשים מהר. לא צריך ללמד אותם הרבה. במצב כזה, אף אחד אף פעם אינו חשוב מדי למפעל. אין אף אחד שיודע כיצד להרכיב לוח היטב מההתחלה ועד סופו. אין אף אחד שאין לו תחליף.

יומיים לפני ההודעה על הפיטורים הוזמנתי למבחנים פסיכוטכניים לעבודה חדשה שהתמודדתי אליה. אחד המבחנים הממוחשבים שהייתי צריך לענות עליהם ניסה לבחון בכל מני צורות את היושר והמוסר שלי כעובד: האם גנבתי אי פעם דבר מה ממקום העבודה שלי? האם זה מוסרי בעיניי לגנוב ממקום העבודה שלי?

סבב הפיטורים במפעל גרם לי לתהיות ביחס לשאלות שהייתי צריך לענות עליהן באותו השאלון. בזמן שאני צריך להבחן לגבי היושר התעסוקתי שלי, חברות יכולות לשלם לעובדיהן שכר נמוך, ולפטר אותם בהינף יד, לאחר שנות עבודה רבות, מבלי שהמדינה יכולה להבטיח מקור פרנסה כלשהוא לאותם אנשים.

כשאהיה גדול: על עבודה, חלומות ילדות ועסקאות חבילה

הנרי רוסו, "דיוקן עצמי בנוף".

הנרי רוסו, "עצמי: דיוקן-נוף", 1890. רוב חייו עבד רוסו כפקיד בעיריית פריז, אבל בשעות הפנאי עסק רבות בציור. הוא מעולם לא קיבל הכשרה מקצועית כאומן, ואיכות עבודותיו לא הוכרה על ידי ממסד האומנות כמעט עד סוף ימיו. בעבודותיו יש מרכיב של חלום, של תעוזה, של סלילת דרכו הייחודית והעצמאית כאמן.

שש ועשרים בבוקר ואני עושה את דרכי במורד המדרגות והשבילים התלולים של שכונת הדר החיפאית, לעבר רחוב הרצל. בעודי מתעורר מערפילי הלילה ומנסה לשים לב למדרגות הרעועות שנמצאות מתחת לרגליי, אני חושב על אותה שאלה שנשאלתי פעמים רבות בילדותי, כמו כל הילדים: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

מעולם לא אהבתי את השאלה הזו. היא מניחה בתוכה שתי הנחות שהיו מבחינתי שגויות מראשיתן. הראשונה היא איזושהי תפיסה פתלתלה שלפיה ילדים אינם באמת בני אדם שלמים או שההווה שלהם חשוב פחות מעתידם – ילדים צריכים לחלום או להכין או לבנות את עצמי לזמן שבו יהיו "גדולים" ויוכלו "להיות" משהו. הבעיה השנייה שלי עם השאלה הייתה שמה אני רוצה "להיות" משמעותו הייתה תמיד במה אני רוצה לעבוד. השאלה לא הייתה איזה סוג של בן אדם הייתי רוצה להיות, לא איך הייתי רוצה לבלות את מרבית הזמן שלי, לא איזה חברים הייתי רוצה שיהיו לי. במה הייתי רוצה לעבוד.

בעקשנותי הנודעת בתור ילד, לעתים קרובות הייתי מסרב לענות על השאלה, לרוב די ישירות, ולעתים גם בליווי הסבר לחוסר החיבה שלי לשאלה. זה לא אומר, כמובן, שלא היו לי חלומות או מחשבות, או סקרנות לגבי הבחירה המקצועית העתידית שלי. אני זוכר, למשל, שרציתי להיות נהג אוטובוס כי זכרתי לטובה את הנהג שהסיע אותנו לבית הספר היסודי בכל בוקר ותמיד נראה שמח להיות בחברתנו. רציתי גם להיות זמר כמו בוב דילן, כי אהבתי את האופן שבו הוא דהר לעבר חזונו האומנותי בנחישות ועוצמה שהרטיטו אותי. אני זוכר גם שהצטערתי שלא מצאתי בי את סוג הדחף שקיים אולי אצל אנשים מסוימים שיודעים עוד מילדות במה הם רוצים לעבוד בבגרותם.

מעט לפני גיל הבר-מצווה שלי הלכה והתגבשה בי תכנית: מעולם לא היה לי חשוב באופן מיוחד מה אני רוצה "לעשות" מבחינה מקצועית בלאו-הכי. מה שכן היה לי חשוב היה מה אני רוצה להיות, או אולי מדויק יותר, מי אני רוצה להיות. ידעתי שאני רוצה להיות שותף לבנייתה של חברה אחרת, שבה אנשים לא מנצלים אחד את השני, ושבה כל אחד יוכל להתפתח, לשגשג ולחיות. ידעתי שאני רוצה להיות חלק מתהליך שיביא לסיום השיטה החברתית שתחתיה אנו מתקיימים, מכיוון שחשבתי אז, כמו גם היום, שהיא לא עובדת בשביל אנשים, שהיא לא יכולה לעזור כדי לקיים חברה של אנשים שמחים. קיוויתי שאוכל לסייע מעט בתהליך הזה.

בערך בתקופה הזו התחלתי להסתכל על המוצרים שהיו בסביבתי ולראות היכן ם היוצרו. התחלתי לדמיין את המקומות שבהם יוצרו המוצרים הללו, את האנשים שייצרו אותם, את החיים שלהם. מהר מאוד גיליתי שמרבית המוצרים שהיו סביבי יוצרו במזרח אסיה: בטיוואן, בסין, בהודו, או בבנגלדש. חשבתי לעצמי שכדי לקדם את בנייתה של  מערכת חברתית אחרת, כדאי להיות במקום שבו מרבית הדברים מיוצרים. שם תהיה לאנשים לאנשים את ההשפעה הרבה ביותר על המערכת, מכיוון שהם נמצאים במרכז הייצור של המערכת. בעקבות סדרת המחשבות הזו, החלום שרקמתי לעצמי אז היה לעבור לגור באחת ממדינות מזרח אסיה, לעבוד במפעל שמייצר מוצר זה או אחר, ולהתארגן שם יחד עם עובדים אחרים בכדי לבנות מערכת כלכלית וחברתית אחרת.

הסתבר לי מאוחר יותר שטעיתי מעט. אולי פשוט קראתי את תוויות הייצור של המוצרים הלא נכונים. כעבור מעט שנים הבנתי שמוצרי הפלסטיק השונים ויתר המוצרים שמיוצרים במזרח אסיה וממלאים את מרבית דירותינו, הן לא הבסיס ולא המרכז של המערכת הכלכלית שאנחנו חיים בתוכה, אלא תוצר של אותה המערכת. לא הם המוצרים ששומרים על קיומה של המערכת, כמו נפט, נחושת ומתכות אחרות, או כמו כלי נשק.

אבל למרות שהתחלתי לקרוא תוויות ייצור אחרות, נותרתי עם אותו החלום: להיות מעורב לעומק בשינוי האופן שבו העולם שלנו בנוי כך שהחברות שלנו, המדינות שלנו, יהיו באמת בידינו ויפעלו למען רווחתנו כבנות ובני אנוש. נאמן לשיטתי שעבודה היא רק חלק מהחיים, חשבתי שארתום את העבודה שבה אבחר למען חלומי הגדול יותר לעתיד. בתוך זה, השאלה מה אעשה בעבודה עצמה נראה לי מעט שולי, כפי שראיתי רק חשיבות שולית לאיזה מוצר-שקרוב-לוודאי-יהיה-עשוי-פלסטיק אייצר באופן היפותטי בחלומותיי המזרח-אסייתיים.

וכך מצאתי את עצמי, שש שנים לאחר סיום התואר הראשון בהיסטוריה כללית ולאחר שנים רבות שבהן עבדתי בעבודות שונות בארגונים שמטרתם היה לקדם שינויים חברתיים ופוליטיים, יורד לעבר רחוב הרצל מדי בוקר בכדי לעבוד במפעל שבו בונים לוחות חשמל, חצי שנה לאחר שסיימתי את לימודי הנדסאות החשמל. בהתחשב בעובדה שהעניין המרכזי שלי בחשמל הוא כיצד נוכל לצמצם את השימוש בו כחברה, הבחירה דווקא בלימודי חשמל עשויה להיות מתמיהה, אפילו לי. התשובה היא שבסופו של דבר עשיתי את מה שרבים מאתנו עושים: ניחשתי את מה שיאפשר לי את הקרבה הכי גדולה לעתיד שחיפשתי בעולם התעסוקה.

ואולי זו המשמעות של חלומות הילדות על העתיד כאשר אנחנו גדלים: אנחנו מחפשים סוג של הסדר, של עסקת חבילה, שתאפשר לנו קיום בחברה הנוכחית. פתאום המשכורת ותנאי העבודה הופכים להיות השאלה המרכזית בעבודה. הרבה יותר מהשאלה אם היא סוג העבודה שחיפשנו, או אם היא סוג הדבר שרצינו לעשות במהלך היום. החלומות שלנו מצטמצמים לשאלה כיצד נוכל לעבוד כמה שפחות ולעשות כמה שיותר כסף, ורצוי שיהיה נוח. אם אנחנו עושים משהו שמעניין אותנו אפילו במעט זה רווח צדדי טוב, שלא לומר שעלינו להרגיש אסירי תודה שניתנה לנו הזדמנות שכזו. חלומות הילדות ששאלו אותנו עליהן הופכים להיות הסדרי קיום שאיבדו את זוהרם.

יוקרה היא עוד אחד מההיבטים של הסדר הקיום של העבודות שלנו. במהלך חיי אנשים שונים רצו שאעשה בחיי העבודה שלי משהו שבו "אוכל להשפיע", משהו שיהיה "משמעותי". הם בוודאי לא התכוונו לעבודה במפעל לוחות חשמל. עבודה מהסוג הזה אינה נראית כחשובה או משמעותית בחברה שלנו, ומשלמים עליה בהתאם. ועם זאת רק אתמול סיימתי לחווט ארון חשמל שישב במחלקה חדשה בבית חולים גדול. בעבודת היומיום שלי, סייעתי ממש בידיי שלי, להצלת חיים, בשכר מינימום. מדוע, כחברה, איננו מתייחסים לעבודה כזו כמשמעותית?

מפעל הלוחות שבו אני עובד מציע את אחד ההסדרים הגרועים (אך לא בלתי נפוצים) שהחברה שלנו מציעה: שכר מינימום, סכנה לפגיעה פיסית, מעט הכרה חברתית בחשיבות העבודה, שעות עבודה רבות, וצורך לעשות שעות נוספות רבות בכדי להוסיף מעט לפרנסה. לא במקרה מרבית העובדים במפעל הם עולים ו/או אנשים לקראת הפנסיה שיתקשו למצוא עבודה אחרת ועדיף להם לעבוד בשקט ובמשמעת כדי לא לאבד את מקור הפרנסה הבטוח שלהם. לא במקרה חברים רבים במפעל אמרו לי שכדאי לי למצוא משהו טוב יותר. אני יכול למצוא עסקת חבילה טובה יותר. לדעתם, הם כבר לא יוכלו.

יתכן שעוד אמצא עבודה עם עסקת חבילה טובה יותר. אין ספק שאשמח להרוויח מעוט יותר כסף ולעבוד פחות. אבל מה שאני באמת מחפש זה חברה ללא עסקות חבילה. חברה שבה לתקוות ולחלומות שלנו יש ערך.