מקום (באמת) בשביל כולם

image

כמעט מאתיים איש ואישה הגיעו לדבר עם איימן עודה בגן ציבורי במרכז חיפה

בערב שלפני יום הכיפורים השתתפתי באירוע יוצא דופן שהתקיים בגן ציבורי במרכז חיפה עם ח"כ איימן עודה שהוזמן כדי לקיים שיחה פתוחה ופומבית. הסיבה המיידית היתה הרגשות המתוחים שהתעוררו סביב היעדרות חברי הרשימה המשותפת מהלוויה של פרס. הערב עצמו היה חשוב הרבה מעבר לכך.
אנשים השקיעו הרבה כדי להגיע אתמול. אשה אחת שדיברה סיפרה שלקחה שלוש אוטובוסים כדי להגיע, ולא, היא לא היתה תומכת של איימן, והיא באה, אחרי התלבטויות רבות, כדי לומר לו דברים קשים שהיו על לבה ולשמוע את תשובותיו.
ואיימן, באותה מידה שהוא בא לדבר, הוא ביקש להקשיב. כאשר אנשים הקשו עליו, התקיפו אותו, אמרו כלפיו דברים לא קלים, הוא התעקש לשמוע אותם עד סופם, גם כשחברים אחרים בקהל היו חסרי סבלנות. הוא באמת ביקש שלכל אחד שהגיע אתמול יהיה מקום בערב החשוב הזה.
מבעד לרגשות הכבדים שיש בין יהודים לערבים בגלל הקשיים האמיתיים של החיים במדינה הזו, קשה לנו לפעמים להקשיב באמת ולשמוע את הדברים שאיימן אומר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לנסות. אני שמעתי אותו אומר אתמול, בכמה פעמים שונות, שהוא רוצה בעתיד שבו לכל אחד יהיה מקום אמיתי במדינה הזו. ושהוא רוצה שותפות. לא נרטיב נפרד לכל עם, הוא אמר, אלא סיפור משותף לכולם. וזה צריך להיות סיפור שאליו כולם נכנסים, שבו לכולם יש מקום.
אולי זה הדבר החשוב ביותר מאתמול בערב. איימן ביקש אתמול להגיד דברים מתוך ליבו שחשוב לו שאנחנו נשמע ונבין, גם אם הם קשים. אבל הוא גם ביקש לשמוע עד הסוף את הסיפור של כל מי שבא אתמול ורצה לדבר, גם אם הם קשים. זה היה כאילו הוא אומר – זו הדרך שבה לכולנו יכול להיות כאן מקום אמיתי. לכולם יש סיפור לספר והוא חשוב באופן שווה. ואנחנו צריכים לעשות מאמצים כך שלכולם יהיה מקום אמיתי להם ולסיפור שלהם.
כשאנשים בקהל רבו וזעמו זה על זה אתמול בערב דבר אחד היה ברור – כאשר אנחנו לא יכולים לשמוע את הקול של החברים והשכנים שלנו, גם לקול שלנו אין מקום.
לקראת יום הכיפורים זהו אתגר חשוב בשביל כולנו – מה אנחנו צריכים לעשות כדי שנוכל להקשיב לסיפורים שקשה לנו לשמוע?
אני סקרן לראות איך תראה השנה החדשה אחרי שניקח על עצמנו את האתגר הזה.

כאן תוכלו לצפות המפגש. ותודה לאסי בלכרמן על השידור וההקלטה.

עם הגב לקיץ שעבר והפנים לשנה החדשה

"צועדים ביחד" – משפחות של יהודים ופלסטינים, שותפים בבית הספר הדו-לשוני בירושלים צועדים לסיום המלחמה בפארק המסילה בירושלים. צילום: קיקה קירשינבאום

הקיץ האחרון היה חם מאוד. מהחמים שאני זוכר. ועדיין, החום הוא הדבר האחרון שאזכור ממנו. אני אזכור את הקיץ הזה כי הוא היה הקיץ הראשון של בני שנולד באמצע החורף. אני אזכור אותו בגלל המהירות שבה בני החל לזחול בכל הבית לקראת סוף מאי. ואני אנצור את הרגע הקסום, כמה שבועות מאוחר יותר, שבו הוא זחל לעבר הפינה שבין שתי הספות, השעין את ידיו על הדפנות וכאילו ללא מאמץ הרים את גופו הקטן לעמידה והשאיר אותנו פעורי פה ומלאי צחוק.

בקיץ הזה גם נכנסתי לראשונה עם הבן שלי לממ"ד. אפילו בחיפה, שהייתה רחוקה מאוד ממרכז המלחמה, מצאנו את עצמנו מתעוררים מאזעקה באמצע הלילה ונכנסים לממ"ד. החטיפה והרצח של שלושת הנערים בצומת אלון שבות, החטיפה והרצח של הנער בשועפאט, תצוגות האלימות, השנאה, והגזענות שבעקבות החטיפות, והמלחמה שבעקבות כל אלה – יזכרו עוד שנים רבות, גם אחרי בואם המבורך של גשמי תשרי.

יותר מאי פעם הקיץ האחרון הבהיר שהמציאות שסביבנו לא תוכל להשאר כפי שהיא היום עוד זמן רב. זו המלחמה השלישית בדרום הארץ ובעזה בחמשת השנים האחרונות, והיא עשויה לא להיות האחרונה. עם סיומו של כל סבב מלחמה אנחנו מתכוננים לסבב הבא. ברור לכולנו שלא ניתן להבטיח את השקט והביטחון לתושבי הדרום בעזרת המלחמות האלה. ברור גם שהמדיניות של היום לא מבטיחה ביטחון לאף אחד, לא רק לתושבי הדרום. וכמויות השנאה, הגזענות והאלימות שראינו בקיץ הראו עד כמה השנים האחרונות היו קשות והובילו אותנו הרחק מהתקוות שלנו למדינה שהיינו רוצים לחיות בה. מגיע לנו יותר. אנחנו ראויים ליותר.

במשך החודשים האחרונים מצאנו את עצמנו מתמחים בהאשמות של אחרים במצבינו – האשמנו את הפלסטינים, את הממשלה, השמאל, הימין – מי שרק אפשר. זה נחמד להאשים. להאשמות מתלווה תמיד תחושה עדינה של הקלה, של הורדת העומס מהכתפיים הכבדות שלנו. הצרה היא שחמש דקות מאוחר יותר תחושת הנוחות הנעימה והמתעתעת שוקעת ומתחלפת בהבנה המחלחלת שאנחנו עדיין תקועים באותו הבוץ.

אנחנו צריכים ויכולים ללכת מעבר להאשמות. עלינו להסתכל על המציאות בלי למצמץ ולומר את האמת בגלוי כדי שנוכל להתקדם לביטחון של ממש לכולנו.

כבר שנים שאנחנו נמצאים במעגל שבו אנחנו מנסים שוב ושוב להביא לשקט על ידי מבצע צבאי, וכעבור זמן קצר מוצאים את עצמנו נאלצים להשתמש בכוח צבאי רב יותר. המבצעים הצבאיים לא מצליחים להביא לביטחון, לא בדרום ולא בשום מקום אחר בארץ. הם לא יכולים להביא ביטחון ולעולם לא יוכלו. כל הרס של חיים רק מוסיף עוד נדבך של שנאה, עצבות ופחד אצל כולם. כאשר אנשים שונאים וכואבים, תמיד ימצאו אנשים שיפעלו מתוך הכאב וינסו לפגוע ולהרוג. זו טעות לחשוב כל פעם מחדש שהפעם נצליח, שאם רק נצליח לחסל איום או מחבל כזה או אחר נזכה בבטחון המיוחל. צורת המחשבה הזו מעולם לא הוכיחה את עצמה ורק הותירה אותנו מיואשים כל פעם מחדש מחוסר הביטחון המתמשך.

משני עברי הסכסוך חיים אנשים: מגדלים ילדים, מטפחים עבורם ועבור עצמם תקוות וחלומות, צוחקים ודומעים, ומנסים, די בדוחק, להתקיים ולהנות מהקיום הזה. מזה זמן רב שאנחנו חיים בסכסוך מתמשך שלא היה בטובתנו, והוביל להרס של בתים, פרנסה, ולאובדן בני משפחה וחברים יקרים לאנשים משני צדי הסכסוך, לתחושת דחק וחוסר מוצא, וגם לשנאה, כעס וייאוש. אנחנו לא מיטיבים להבין אחד את השני. אנחנו לא יודעים איך להבין את התגובות האחד של השני. אנחנו אנשים טובים, ונתקענו שלא בטובתנו בתוך סכסוך שהלך ונעשה יותר נואש ויותר אלים ככל שמציאות חייהם של אנשים הלכה והדרדרה.

כדי שנוכל לחיות בביטחון ובשקט, ולהבטיח לילדנו את עתידם, אנחנו צריכים להביא את הסכסוך לידי סיום. סיום של ממש. לא סיום שמשאיר אנשים חנוקים וחסרי תקווה. לא סיום של העמדת פנים שבו יד אחת תשאר על העליונה.

יש בנמצא הרבה פתרונות. אין נוסחה אחת בלבד שתפתור את הסכסוך. אבל העקרון שצריך להנחות פתרון שכזה הוא אחד – כדי שנוכל לסיים את הסכסוך צריך להביא למצב שבו כולם חיים טוב. לא כאילו,לא כמעט טוב, לא גירוד של קיום, לא פירורים. ביטחון, שקט ושגשוג של אמת. לכולם. המשמעות של זה, משני צידי הסכסוך, היא שכולנו נוכל לקבוע את גורלנו שלנו, שנוכל להתקיים ולהתפרנס, ולא בדוחק ובגרירת רגליים, שנוכל לבלות זמן איכות עם משפחתנו ועם חברינו, שננהל את חיינו ויחסינו עם אחרים בכבוד ובהגינות ושנהיה פטורים מהחשש המתמיד של אלימות.

חבר שלי בעבודה אמר לי לפני כמה ימים שהוא מיואש, שהפתרון שאני מתאר הוא בלתי אפשרי מכיוון שהמצב כבר חמור מדי. שיש יותר מדי כעס ושנאה שנבנו בשני הצדדים לאורך השנים.

אבל זו אינה גזירה משמים.

שנאה ייאוש וכעס אכן מובילים לעתים קרובות למעשים של אלימות ואכזריות. אבל כאשר נפסיק לחיות בתוך אותה המציאות שהולידה את אותן רגשות, כאשר המציאות עצמה תשתנה, נוכל להיות כולנו פנויים לחיות וליהנות מהחיים שניתנו לנו ולשוב ולשזור חלומות בשבילנו ובשביל יקירינו. אם נוכל לבנות מציאות שבה כולם חיים טוב, השנאה והכעס יהיו חלק קטן יותר מהקיום שלנו. הן עדיין יהיו שם. עדיין נצטרך לטפל בהן. נצטרך למצוא דרכים שבהן נוכל להקשיב האחד לשני בצורה גלוייה וכנה ולשמוע מה קרה בינינו בשנים שבהן חיינו את הסכסוך. נצטרך למצוא דרך להחלים. יש אנשים וארגונים שכבר עושים את העבודה החשובה הזו. אבל יהיה קל יותר לכולנו לעשות את זה אחרי שכבר לא נחייה את הסכסוך עצמו. אחרי שכולנו נוכל לחיות.

את החזון הזה נצטרך ליצור בעצמנו. נצטרך לנטוש את הייאוש, הכעס וההאשמות שאוחזים בנו. נצטרך להחליט שלא למשוך שוב כתפיים בייאוש ולהמתין בשקט לסבב המלחמה הבא. את סבבי המלחמה ניסינו כבר הרבה פעמים. אנחנו צריכים דרך חדשה.

הדרך החדשה הזו תדרוש מאתנו חזון, דימיון ותעוזה. אנחנו יכולים ללכת בה. מעולם לא היו אנשים מתאימים יותר מאתנו למשימה, ומעולם לא היה זמן טוב יותר לבצע אותה. אם נתחיל לסלול את הדרך, תוכל השנה שחלפה להיות השנה האחרונה שבה חיינו במלחמה.