בחזרה למסחה

"אלה היו ימים טובים" אמר חברי בעוד אנחנו יושבים במרפסת חשופת-הבטון של הדירה הקטנה שהוא בונה לעצמו מעל בית הוריו. הוא התייחס לזיכרונותיי ממשחק הכדורגל ששחקנו הוא ואני, יחד עם עוד חברים, לפני כעשר שנים. המגרש ששיחקנו עליו אז לא היה בנוי דשא, וגם לא אספלט, אלא אדמה שיושרה לפני כמה ימים בידי הבולדוזרים למטרת בניית גדר ההפרדה. זו הייתה האדמה של חבריו לכפר מסחה, כפר באזור סלפית שגובל בהתנחלות אלקנה, רבע שעה מאריאל.

Reisman

אורי ריזמן ,"נוף". בציורי הנוף שלו, בוחר אורי ריזמן את הנוף המציאותי ובורא אותו מחדש כאלמנטים אומנותיים פשוטים, מופשטים: צבעים, צורות, קווים. כך גם אנחנו צריכים למצוא דרכים לאתגר את המציאות: לראות אותה כפי שהיא בקוויה ובצורותיה הבסיסיים ביותר ולסלול יחד בתוכה את דרכינו החדשה.

אחרי משחק הכדורגל באותו היום לקח אותי חברי, שהיה אז בן 15, אל ביתו שבכפר. הכרנו זה את זה עוד לפני אותו היום, במסגרת מאהל מאבק משותף שהקים תושב הכפר. טוואי הגדר המיועד התעתד להעביר את אדמותיו אל מעבר לצדה השני, מה שיהפוך אותן לבלתי נגישות עבורו ויביא לסכנה של ממש לפרנסתו. אותו תושב החליט לעשות מעשה, הקים מחנה מאבק באדמות שבהן נעשית העבודה על הגדר, והזמין פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים להיות שותפים למאבק.

מדובר היה בימים הראשונים של המאבק העממי המשותף כנגד הגדר. הרבה לפני שפעילים מצאו את עצמם נושמים גן מדמיע בבלעין על בסיס שבועי. מאות ישראלים הגיעו אז לאותו המחנה, ישנו בו בשקי שינה תחת כיפת השמיים יחד עם פלסטינים תושבי הכפר ותושבי הכפרים הסמוכים, ודיברו אל תוך הלילה על השאלות הקשות, המורכבות והכואבות ביותר: על פרנסה, כיבוש, גידול ילדים, ביטחון, דת, ועל הסיכוי לעתיד משותף.

במובנים רבים, המחנה של מסחה היה המקום שאפשר את הניסויים המעמיקים הראשונים של פעילים פלסטיניים וישראלים במאבק משותף כנגד הגדר. היו עוד מאבקים משותפים חשובים באותה תקופה במספר כפרים בסביבה, אבל במסחה התאפשר משהו יקר ערך: האפשרות לפלסטינים וישראלים רבים לבנות יחסי עומק תוך כדי מאבק. מערכות היחסים שנבנו בין הפעילים באותה התקופה והלקחים שנלמדו מהן תוך כדי המאבק המשותף שוכפלו והותאמו במהירות מזהירה באותם ימים, כפר אחרי כפר, כמעט בכל מקום שבו הגדר נבנתה על אדמותיהם של תושבים.

המאבק נגד הגדר במסחה לא נחל ניצחון של ממש על פני הקרקע. הייתי נוכח בבוקר שבו הרסו את הדיר של אחד ממשפחות הכפר, שביתם מוקף כעת בגדר מכל עבריו. התיישבנו במעגל, פלסטינים, ישראלים, וכמה פעילים בינלאומיים, אחזנו זה בזו, והתנגדנו בלא אלימות, אבל בנחישות, לפינוי על ידי כוחות הצבא שהגיעו למקום כדי להבטיח שהדיר ייהרס. נלקחנו כולנו יחד לתחנת המשטרה באריאל, בעוד הדיר נהרס מאחורינו. הבית פשוט היה קרוב מדי לטוואי הגדר, קרוב מדי לאלקנה, ולכן הפתרון של מתכנני הגדר היה להקיף את הבית בגדר מכל עבריו, כך שעל מנת לצאת מהבית אל הכפר צריך יהיה לפתוח שער מיוחד ובלעדי בגדר. הדיר הפריע לגדר המקיפה המיועדת ולכן דינו היה הרס.

מסחה הייתה גם המקום הראשון במאבק כנגד הגדר שבו מפגין ישראלי נפצע מירי של חיילי צה"ל. גיל נעמתי, נורה אז ברגלו בהפגנה, לאחר שהוקמה כבר הגדר בכפר. דיון ציבורי שערכנו, סטודנטים פעילים באוניברסיטת תל אביב ביום שאחרי האירוע, סחף אליו מעל מאה חמישים סטודנטים מבולבלים, מודאגים, זועמים.

עשר שנים מאוחר יותר, ביושבנו במרפסת ביתו הבנוי למחיצה, מתאר בפני חברי את מציאות חיי ההרגל של היומיום שלאחר תום המאבק כנגד הגדר בכפר. כעת, המאבק הוא על ברירות הישרדות מינימאליות: תושבי הכפר שאדמותיהן קרובות לגדר, נאבקים בבירוקרטיה, הישראלית-פלסטינית המשותפת, כך שיאפשרו להם לעבוד על אדמתם לא רק בתקופת מסיק הזיתים, ומתלוננים על המגבלות במעבר בגדר בתקופת המסיק. אחרים מתאמצים למצוא עבודה שתוכל להכניס מאה שקלים ליום. אחד עובד במשטרה הפלסטינית, האחר עובד כמסגר אל מול קבלנים ישראליים, השלישי עושה אותו הדבר בנגריה.

במציאות הנוכחית אנשים מתקיימים על המינימום האפשרי, עסוקים בגירוד קיומם, ומותירים מאחור את התקווה לעתיד טוב של ממש. ומציאות זו נוחה להשארת הסדר על כנו. לכן, עם פרוץ ההפגנות   האחרונות בעקבות מותו של העציר ערפאת ג'ראדאת ומאבקם של העצורים הפלסטינים שובתי הרעב נעשה מאמץ מהיר לדכא אותן, הן צבאית, והן להעביר לרשות הפלסטינית כספים מעוכבים. מדובר במחיר קטן להחזרת ה"סדר" על כנו – תחושת הנורמאליות בקרב הישראלים, וגירוד הקיום השקט בקרב הפלסטינים.

ימי המחנה היו ימים טובים בעיני חברי לא רק בגלל שהיום המציאות הכלכלית והפוליטית השוררת בגדה המערבית קשה יותר מזו ששררה לפני הקמת הגדר. לא רק משום שגירוד הקיום של היום הוא קשה ומסובך יותר. אלא משום שהיינו אז בתנועה. חיפשנו דרכי מאבק חדשות (אפילו אם חדשות-ישנות), בנינו קשרים וגשרים, ניסינו דרכים לאתגר באופן יום-יומי את המציאות המתהווה על ידי הבולדוזרים הסמוכים.

בין אם יתפתח גל ההפגנות הנוכחי לכדי מאמץ בעל עוצמה ובין אם לאו, עלינו לחפש היום דרכים חדשים לאתגר יחד את המציאות של היום. אנחנו צריכים ליצור מחדש הזדמנויות שבהן יוכלו להיווצר מערכות יחסים שיצמיחו מאבקים משותפים מסוגים חדשים. מאבקים שבהם אנחנו נאבקים על הכול. לא על שינוי טוואי של גדר, הקלות במחסומים או מתן היתרי כניסה למטרות עבודה, אלא מאבקים שתובעים בצורה פעילה מציאות שבה כולם יוכלו לשגשג. לא לגרד קיום, ולא לפלל לשקט מדומה וזמני. אנחנו צריכים לשוב למסחה.