במחשבה על שישים שנותיי הבאות

קזימיר מלביץ', קוביה אדומה ושחורה, 1915. בעוד ציור זה עשוי להיראות פשוט וסטטי, עומדת מאחוריו מהפכה חסרת תקדים שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 בתפיסת האומנות, שמלביץ' היה ממוביליה. הציור חדל מלהיות חלון ריאליסטי לעולם והפך להיות פרי היצירתיות ההרפתקנית של האמן.

קזימיר מלביץ', קוביה אדומה ושחורה, 1915. בעוד ציור זה עשוי להיראות פשוט וסטטי, עומדת מאחוריו מהפכה חסרת תקדים שהתרחשה בתחילת המאה ה-20 בתפיסת האומנות, שמלביץ' היה ממוביליה. הציור חדל מלהיות חלון ריאליסטי לעולם והפך להיות פרי היצירתיות ההרפתקנית של האמן.

התעוררתי מוטרד. גירעון המדינה תפח לממדים גבוהים; הממשלה הבאה צפויה להנחית עלינו גזירות כלכליות כבדות, וזה עתה ציינתי את יום הולדתי ה-32. מצאתי את עצמי שוכב במיטה וחושב על תכנית הפנסיה שלי. היא כמעט ואינה קיימת.

במהלך שנות העשרים לחיי, שבהן עבדתי בעיקר בעבודות קצרות טווח או בלתי יציבות, השקעתי מעט מחשבה ליציאתי העתידית לגמלאות. כאשר חשבתי על עתידי נהגתי, בהתרסה כנגד המציאות הקיימת, לתכנן את בואה הוודאי של המהפכה, כך שהזדקנות תחשב על ידי החברה כיקרת ערך ודורשת תשומת לב ומחשבה משמעותיים. החברה העתידית שעליה חשבתי תדאג לכך שלאחר חיי עבודה ארוכים ובעלי ערך,  יוכל כל אדם לפרוש לגמלאות בכבוד ולחיות היטב.

לא הייתה זו נקודת מבט שמיהרתי לחלוק עם אחרים. בשל הדאגה הבלתי פוסקת המושטת על כולנו לגבי עתידנו הכלכלי, האמנתי שרעיונות מסוג זה לא יתקבלו היטב בקרב סביבתי הקרובה. אבל בסתר לבי המשכתי להחזיק ולהשקיע בתכנית הפנסיה האישית שלי (אולי תכנית הפנסיה ההיסטורית הראשונה שהיא באותה העת פרטית וחובקת-כל).

כעת, כאשר לא ניתן להכחיש יותר את כניסתי לשנות השלושים לחיי, מחשבות על תכנית פנסיה חולפות מדי פעם בראשי, גם מבלי שאוותר על תקוותיי במהפכה העתידית. מחשבות אלה כופות עליי מבט מעמיק יותר אל הפרטים הקטנים של החיים תחת הסדר העולמי הנוכחי. פנסיונרים רבים במדינה זו מסתדרים בקושי עם הפנסיות הפרטיות הצנועות שיש ברשותם, בתוספת קצבת הביטוח הלאומי הזעירה. זקנה במדינה זו, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, היא מילה נרדפת לעוני.

ומה אם דבר לא ישתנה? מה אם לא יהיה סוף להחנקת אפשרויותיו הכלכליות של הפרט, המשולבת בתרבות שבה הצלחה אישית ואנוכית היא המניע המכריע לפעולה?

כאשר אני מביט אל שישים השנים שקדמו להולדתי בראשית 1981 (שהן פחות או יותר שישים השנים לאחר הולדתה של סבתי), לא נראה כי יציבות היא מאפיין מרכזי של אותן השנים. מדובר בשנים רוויות מלחמה, משברים כלכליים וממשלות קשות-עורף.

אמנם, אין אלה מסוג המחשבות ההיסטוריות המניחות את הדעת כך שיגרמו לי לרצות לקפוץ מהמיטה ולהפסיק לשקוע במחשבות על תכנית הפנסיה שלי.

עם זאת, מעבר לחרדותיי הראשוניות, במבט מעמיק יותר אל הדברים שהושגו בשישים השנים שלפני כניסתי לעולם, מבצבצת תמונה מעניינת ולא חסרת תקווה. לצד חורבותיהן של אותן השנים, עומדים גם הישגים משמעותיים וארוכי-טווח אותם השיגו אנשים ברחבי העולם במאבקם למען חברה טובה יותר.

בשנות חייה הראשונות של סבתי, התקבלה לראשונה זכות הבחירה של הנשים, במדינה אחר מדינה, לאחר מאבק רב שנים. אנשים בני דורי עשויים לחוש כי שותפותן של נשים בתהליך הפוליטי עשוי להידמות למציאות טבעית שהייתה עמנו תמיד. למעשה, מדובר היה בהצלחה שהייתה תולדה של מאבק קשה ועיקש. על אף המגבלות העצומות של המערכת הפוליטית, המיעוט המתמשך של נשים בגופים הפוליטיים, והעובדה שדיכוין של נשים לא פס מן העולם רק בשל קיומה של זכות הבחירה לנשים, הצלחה זו עומדת בעינה כאבן דרך רבת משמעות.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, מדינות רבות, שהיו נתונות קודם לכן לשלטון קולוניאלי, נאבקו והשיגו עצמאות רשמית. עצמאות זו צומצמה מאז עד מאוד על ידי רדיפת הבצע של המדינות העשירות ועליונותן הצבאית, אבל היא הפכה את חלום העצמאות למציאות ברת-השגה שניתן להיאבק עבורה ולנצח.

המהפכות הסוציאליסטיות של המאה העשרים, למרות מוגבלותן ואובדן הדרך שלקו בה, הציבו את האתגר של תעסוקה, בריאות, דיור והשכלה לכל, והראו שניתן לממש אתגר זה במציאות. המהפכה הקובנית הקימה, בשלב מוקדם לחייה, פרויקט שבו, בתוך שנתיים בלבד, למדה כל האוכלוסייה קרוא-וכתוב. במדינה שבה כמעט חצי מהאזרחים לא ידעו קרוא-וכתוב לפני המהפכה, מדובר בהצלחה שניתן להסבירה רק על ידי כוחו של עם שהוצת על ידי האפשרות לקבוע את גורלו לראשונה.

לבסוף, הישגים משמעותיים הושגו גם במאבק כנגד הגזענות. אנשים רבים נאבקו להפוך את ההפרדה הגזעית בארצות הבית, מורשתו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. ניתן לחזות באדוותיהן של מאבק זה עד ימים אלה, בעוד מתרבים המאבקים השואפים למגר את צורותיה המגוונות של הגזענות בעולם כולו.

אלו הם אך כמה דוגמאות לשינויים שהתרחשו בעולם בששים השנים שטרם לידתי. חלק מהישגים אלה נותרו חלקיים, אבל חשיבותם עומדת בעינה. אפילו במהלך תקופת חיי הקצרה נעשה ברור שאי-שקט חברתי ופוליטי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית והפוליטית. החל מסופו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ב-1994, דרך תנועות הפורום החברתי העולמי של תחילת שלנו ה-2000 והמאמצים הלטינו-אמריקאיים החדשים לעשות את מדינותיהם לשלהם, ועד האביב הערבי שרוחו עוד מהלכת על פני המזרח התיכון והעולם, נדמה שהאפשרויות החוזרות ונשנות לשינוי פשוט אינן פוסקות.

בהתחשב בראיות שעומדות בפני, חברה אינדיבידואליסטית ויציבה כבר אינה נראית מוחשית כפי שנדמתה קודם לכן, עת התעוררתי בחשש מפני הגזרות הכלכליות המתוכננות על ידי הממשלה הישראלית העתידית. האם יתכן שחברה שתכיר בערכם של אנשים עם הזדקנותם תצליח לבוא אל הפועל בשישים השנים הקרובות? לעולם אין לדעת. מה שבטוח הוא שלא ניתן לשלול את קיומה של האפשרות.

בקומי מהמיטה, ניסחתי מחדש את מדיניותי הפנסיונית: לא אוותר על חסכוני הפנסיוני, אבל בו בזמן, במקום להסתמך על חסכונות כספיים מעורפלים בחברה הארעית והשברירית של היום – שיציבותה אינה אלא מראית עין מטעה – אשקיע את מיטב זמני, מחשבתי ומאמציי בכוח המשמעותי ורב הערך שהוא המאמץ האנושי המשותף, הפרוש על פני דורות ויבשות, למען עולם שבו נוכל כולנו לגדול ולשגשג לאורך התבגרותנו והזדקנותנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s