כשאהיה גדול: על עבודה, חלומות ילדות ועסקאות חבילה

הנרי רוסו, "דיוקן עצמי בנוף".

הנרי רוסו, "עצמי: דיוקן-נוף", 1890. רוב חייו עבד רוסו כפקיד בעיריית פריז, אבל בשעות הפנאי עסק רבות בציור. הוא מעולם לא קיבל הכשרה מקצועית כאומן, ואיכות עבודותיו לא הוכרה על ידי ממסד האומנות כמעט עד סוף ימיו. בעבודותיו יש מרכיב של חלום, של תעוזה, של סלילת דרכו הייחודית והעצמאית כאמן.

שש ועשרים בבוקר ואני עושה את דרכי במורד המדרגות והשבילים התלולים של שכונת הדר החיפאית, לעבר רחוב הרצל. בעודי מתעורר מערפילי הלילה ומנסה לשים לב למדרגות הרעועות שנמצאות מתחת לרגליי, אני חושב על אותה שאלה שנשאלתי פעמים רבות בילדותי, כמו כל הילדים: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

מעולם לא אהבתי את השאלה הזו. היא מניחה בתוכה שתי הנחות שהיו מבחינתי שגויות מראשיתן. הראשונה היא איזושהי תפיסה פתלתלה שלפיה ילדים אינם באמת בני אדם שלמים או שההווה שלהם חשוב פחות מעתידם – ילדים צריכים לחלום או להכין או לבנות את עצמי לזמן שבו יהיו "גדולים" ויוכלו "להיות" משהו. הבעיה השנייה שלי עם השאלה הייתה שמה אני רוצה "להיות" משמעותו הייתה תמיד במה אני רוצה לעבוד. השאלה לא הייתה איזה סוג של בן אדם הייתי רוצה להיות, לא איך הייתי רוצה לבלות את מרבית הזמן שלי, לא איזה חברים הייתי רוצה שיהיו לי. במה הייתי רוצה לעבוד.

בעקשנותי הנודעת בתור ילד, לעתים קרובות הייתי מסרב לענות על השאלה, לרוב די ישירות, ולעתים גם בליווי הסבר לחוסר החיבה שלי לשאלה. זה לא אומר, כמובן, שלא היו לי חלומות או מחשבות, או סקרנות לגבי הבחירה המקצועית העתידית שלי. אני זוכר, למשל, שרציתי להיות נהג אוטובוס כי זכרתי לטובה את הנהג שהסיע אותנו לבית הספר היסודי בכל בוקר ותמיד נראה שמח להיות בחברתנו. רציתי גם להיות זמר כמו בוב דילן, כי אהבתי את האופן שבו הוא דהר לעבר חזונו האומנותי בנחישות ועוצמה שהרטיטו אותי. אני זוכר גם שהצטערתי שלא מצאתי בי את סוג הדחף שקיים אולי אצל אנשים מסוימים שיודעים עוד מילדות במה הם רוצים לעבוד בבגרותם.

מעט לפני גיל הבר-מצווה שלי הלכה והתגבשה בי תכנית: מעולם לא היה לי חשוב באופן מיוחד מה אני רוצה "לעשות" מבחינה מקצועית בלאו-הכי. מה שכן היה לי חשוב היה מה אני רוצה להיות, או אולי מדויק יותר, מי אני רוצה להיות. ידעתי שאני רוצה להיות שותף לבנייתה של חברה אחרת, שבה אנשים לא מנצלים אחד את השני, ושבה כל אחד יוכל להתפתח, לשגשג ולחיות. ידעתי שאני רוצה להיות חלק מתהליך שיביא לסיום השיטה החברתית שתחתיה אנו מתקיימים, מכיוון שחשבתי אז, כמו גם היום, שהיא לא עובדת בשביל אנשים, שהיא לא יכולה לעזור כדי לקיים חברה של אנשים שמחים. קיוויתי שאוכל לסייע מעט בתהליך הזה.

בערך בתקופה הזו התחלתי להסתכל על המוצרים שהיו בסביבתי ולראות היכן ם היוצרו. התחלתי לדמיין את המקומות שבהם יוצרו המוצרים הללו, את האנשים שייצרו אותם, את החיים שלהם. מהר מאוד גיליתי שמרבית המוצרים שהיו סביבי יוצרו במזרח אסיה: בטיוואן, בסין, בהודו, או בבנגלדש. חשבתי לעצמי שכדי לקדם את בנייתה של  מערכת חברתית אחרת, כדאי להיות במקום שבו מרבית הדברים מיוצרים. שם תהיה לאנשים לאנשים את ההשפעה הרבה ביותר על המערכת, מכיוון שהם נמצאים במרכז הייצור של המערכת. בעקבות סדרת המחשבות הזו, החלום שרקמתי לעצמי אז היה לעבור לגור באחת ממדינות מזרח אסיה, לעבוד במפעל שמייצר מוצר זה או אחר, ולהתארגן שם יחד עם עובדים אחרים בכדי לבנות מערכת כלכלית וחברתית אחרת.

הסתבר לי מאוחר יותר שטעיתי מעט. אולי פשוט קראתי את תוויות הייצור של המוצרים הלא נכונים. כעבור מעט שנים הבנתי שמוצרי הפלסטיק השונים ויתר המוצרים שמיוצרים במזרח אסיה וממלאים את מרבית דירותינו, הן לא הבסיס ולא המרכז של המערכת הכלכלית שאנחנו חיים בתוכה, אלא תוצר של אותה המערכת. לא הם המוצרים ששומרים על קיומה של המערכת, כמו נפט, נחושת ומתכות אחרות, או כמו כלי נשק.

אבל למרות שהתחלתי לקרוא תוויות ייצור אחרות, נותרתי עם אותו החלום: להיות מעורב לעומק בשינוי האופן שבו העולם שלנו בנוי כך שהחברות שלנו, המדינות שלנו, יהיו באמת בידינו ויפעלו למען רווחתנו כבנות ובני אנוש. נאמן לשיטתי שעבודה היא רק חלק מהחיים, חשבתי שארתום את העבודה שבה אבחר למען חלומי הגדול יותר לעתיד. בתוך זה, השאלה מה אעשה בעבודה עצמה נראה לי מעט שולי, כפי שראיתי רק חשיבות שולית לאיזה מוצר-שקרוב-לוודאי-יהיה-עשוי-פלסטיק אייצר באופן היפותטי בחלומותיי המזרח-אסייתיים.

וכך מצאתי את עצמי, שש שנים לאחר סיום התואר הראשון בהיסטוריה כללית ולאחר שנים רבות שבהן עבדתי בעבודות שונות בארגונים שמטרתם היה לקדם שינויים חברתיים ופוליטיים, יורד לעבר רחוב הרצל מדי בוקר בכדי לעבוד במפעל שבו בונים לוחות חשמל, חצי שנה לאחר שסיימתי את לימודי הנדסאות החשמל. בהתחשב בעובדה שהעניין המרכזי שלי בחשמל הוא כיצד נוכל לצמצם את השימוש בו כחברה, הבחירה דווקא בלימודי חשמל עשויה להיות מתמיהה, אפילו לי. התשובה היא שבסופו של דבר עשיתי את מה שרבים מאתנו עושים: ניחשתי את מה שיאפשר לי את הקרבה הכי גדולה לעתיד שחיפשתי בעולם התעסוקה.

ואולי זו המשמעות של חלומות הילדות על העתיד כאשר אנחנו גדלים: אנחנו מחפשים סוג של הסדר, של עסקת חבילה, שתאפשר לנו קיום בחברה הנוכחית. פתאום המשכורת ותנאי העבודה הופכים להיות השאלה המרכזית בעבודה. הרבה יותר מהשאלה אם היא סוג העבודה שחיפשנו, או אם היא סוג הדבר שרצינו לעשות במהלך היום. החלומות שלנו מצטמצמים לשאלה כיצד נוכל לעבוד כמה שפחות ולעשות כמה שיותר כסף, ורצוי שיהיה נוח. אם אנחנו עושים משהו שמעניין אותנו אפילו במעט זה רווח צדדי טוב, שלא לומר שעלינו להרגיש אסירי תודה שניתנה לנו הזדמנות שכזו. חלומות הילדות ששאלו אותנו עליהן הופכים להיות הסדרי קיום שאיבדו את זוהרם.

יוקרה היא עוד אחד מההיבטים של הסדר הקיום של העבודות שלנו. במהלך חיי אנשים שונים רצו שאעשה בחיי העבודה שלי משהו שבו "אוכל להשפיע", משהו שיהיה "משמעותי". הם בוודאי לא התכוונו לעבודה במפעל לוחות חשמל. עבודה מהסוג הזה אינה נראית כחשובה או משמעותית בחברה שלנו, ומשלמים עליה בהתאם. ועם זאת רק אתמול סיימתי לחווט ארון חשמל שישב במחלקה חדשה בבית חולים גדול. בעבודת היומיום שלי, סייעתי ממש בידיי שלי, להצלת חיים, בשכר מינימום. מדוע, כחברה, איננו מתייחסים לעבודה כזו כמשמעותית?

מפעל הלוחות שבו אני עובד מציע את אחד ההסדרים הגרועים (אך לא בלתי נפוצים) שהחברה שלנו מציעה: שכר מינימום, סכנה לפגיעה פיסית, מעט הכרה חברתית בחשיבות העבודה, שעות עבודה רבות, וצורך לעשות שעות נוספות רבות בכדי להוסיף מעט לפרנסה. לא במקרה מרבית העובדים במפעל הם עולים ו/או אנשים לקראת הפנסיה שיתקשו למצוא עבודה אחרת ועדיף להם לעבוד בשקט ובמשמעת כדי לא לאבד את מקור הפרנסה הבטוח שלהם. לא במקרה חברים רבים במפעל אמרו לי שכדאי לי למצוא משהו טוב יותר. אני יכול למצוא עסקת חבילה טובה יותר. לדעתם, הם כבר לא יוכלו.

יתכן שעוד אמצא עבודה עם עסקת חבילה טובה יותר. אין ספק שאשמח להרוויח מעוט יותר כסף ולעבוד פחות. אבל מה שאני באמת מחפש זה חברה ללא עסקות חבילה. חברה שבה לתקוות ולחלומות שלנו יש ערך.

3 תגובות

  1. טל מזרחי · יולי 21, 2013

    לוטן אתה מדהים…
    כל כך הוקסמתי מהילד שקרא את התוויות של הקופסאות וזה כל כך מרגש לקרוא את מה שאתה כותב מכל ההיבטים של זה… גם את החשיבה על מעמדות, וגם להתאהב במי שאתה … לשמוע על החיים שלך. תודה שאתה כותב.. אני רוצה לשמוע עוד. אתה פשוט בן אדם מדהים…

  2. טל מזרחי · יולי 29, 2013

    גם תפס אותי זה שהיד של רוסו חצי-שקופה בציור
    זה קצת צימרר אותי לרגע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s